בצמרת העולם העסקי בארה"ב מתנהל ויכוח, שמשמעותו בינתיים סמלית. 181 המנכ"לים של החברות הגדולות, המאוגדים תחת ה-Business Roundtable Group (BRT), חתמו בקיץ 2019 על מכתב פומבי שהגדיר מחדש את ייעוד התאגיד כמשרת את כלל בעלי העניין ולא רק את בעלי המניות שלו.
ההצהרה – לה שותפים תאגידים, הגדולים מסוגם בעולם, כמו אמזון ואמריקן איירליינס – זכתה לביקורת נוקבת: לדעת מועצת המשקיעים המוסדיים לא ניתן לנהל תאגיד ללא מחויבות עיקרית לבעליו, כלומר, מחזיקי המניות. מצד שני, פרסמו המנכ"לים של 30 חברות אחרות (גדולות למדי, אך צנועות יותר, כמו פטגוניה ובן אנד ג'ריס) מודעה בעיתון האמריקאי "ניו יורק טיימס" שבה הם קוראים לחברי BRT לממש את הצהרותיהם ולחקות את דרכם של תאגידים קטנים במציאת איזון בין רווחים לבין השפעה חברתית-סביבתית חיובית. גם בישראל נעו מומחי אחריות תאגידית מקומיים בתגובתם למכתב הפומבי בין ביקורת לבין ציפייה לשינוי.
מעבר להצהרה (שיש רבות כמותה) ולוויכוח על משמעותה וחשיבותה, השאלה היא האם השינוי הוא כלל אפשרי? המציאות של המערכת התאגידית בימינו כנראה מקשה מאד על השגתו.
פרופ' יוסי שפי הוא מומחה להנדסה סביבתית ואזרחית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, שם הוא מנהל את המרכז לתחבורה ולוגיסטיקה – המרכז הבינתחומי הגדול במכון – ואת התכנית לניהול שרשרת האספקה, תחום התמחותו העיקרי. שפי זכה בפרסים על הישגיו בתחום המחקר האקדמי ועבודתו עם התעשייה.
לדעתו של שפי, "היכולת של תאגיד לתרום להשגת קיימות נמצאת בניהול שרשרת האספקה שלו", אבל זו גם נקודת התורפה: השליטה על שרשרת האספקה היא מוגבלת וזו מערכת מורכבת מאוד ורב-שלבית (ספקים ראשונים, הספקים של הספקים וכן הלאה). "קחו למשל חברה כמו אפל, היא אינה מייצרת כמעט דבר בעצמה: האייפון מעוצב ומתוכנן על ידי אפל, אבל מיוצר על ידי אחרים בכמה שלבים (רכיבים, תת רכיבים, חומרי גלם וכו'), והתאגיד אינו מנהל בפועל את השרשרת כולה, אפילו לא בשלב הראשון שלה, שכיום לרוב כפוף לרגולציה ולתרבות בסין. כך גם בצד של השירות: מי שקנה אייפון לא חייב להשתמש בחוות השרתים של אפל, שבכל מקרה אחראיות לחלק קטן מהפליטות של שרשרת האספקה כולה. לתאגידים קל מאוד להפיץ דוחות קיימות חיוביים על עצמם, אבל לא בטוח שהם משקפים את התמונה כולה וגם אלו שבוחנים אותם מבחוץ אינם רואים אותה".
בספרו "לאזן את הירוק: מתי נכון לאמץ קיימות בעסקים (ומתי לא)", מציע שפי לתאגידים לבחון את הדרישה לנקוט בעשייה מקיימת בראייה פרגמטית: חברות יכולות וצריכות לפעול בדרכים שעולות בקנה אחד עם ההיגיון העסקי: כאלו שחוסכות בהוצאות (אנרגיה), שמצמצמות סיכונים (כולל תדמיתיים), או שמכינות אותן לשווקים חדשים ועתידיים. אולם, הפעולות שהתאגידים עושים בפועל הם בעיקר צעדים שוליים ולרוב המהלכים הללו אינם רלוונטיים או מהותיים בהשגת קיימות.
שפי אומר שדוגמה טובה לכך היא ההכרזה של רשתות המלונות אינטרקונטיננטל ומאריוט להפסיק להשתמש בבקבוקי פלסטיק קטנים בחדרי האמבטיה שלהן. "הצעד הזה יכול לחסוך הוצאות של כמה מיליוני דולרים והוא משפר-תדמית בזכות יחסי ציבור ירוקים, אך הוא אינו נוגע במהות", אומר שפי. " גם אם יחליפו את הבקבוקים הקטנים במכלים גדולים, הם יהיו עשויים פלסטיק וגם אותם יצטרכו לייצר ולשנע, כך ששרשרת האספקה מחליפה מוצר בעייתי אחד במוצר בעייתי מסוג אחר. כדי לשנות זאת, רשתות המלונות יכולות להשקיע בפיתוח מוצרים מחומרים אחרים או במיזם מיחזור חדש, אך אלו יבואו רק מול דרישה קונקרטית של הקהל שלהם".
מהתאגידים מצופה – מצד ממשלות, ארגוני חברה אזרחית, התקשורת ועוד – לגלות אחריות סביבתית וחברתית. אך בעלי העניין אינם מציבים רף גבוה וקונים את התדמית שמשווקים התאגידים. דוגמה מצוינת לכך היא החלטתה של סטארבקס להיפטר מקשיות פלסטיק, אף שהם מהווים רק 0.03 אחוזים מפסולת הפלסטיק, ולא מהכוסות "החד-פעמיות" שנמצאות בשימוש ברשת. גם במקרה הזה יחסי הציבור גברו על המהות.
על פי שפי, התאגידים שבויים בטרנדים שהתרבות העסקית מכתיבה להם ומאוהבים בצעדים הירוקים עד שהם מתנגשים במציאות, כמו רשת המרכולים אייסלנד בבריטניה שמחשבת כיוון מחדש לגבי יכולתה לוותר כליל על הפלסטיק במוצריה.
שפי מותח ביקורת לא רק על החברות, אלא גם על הלקוחות והצרכנים: "חברות אופנה משווקות מזה זמן בגדים שניתן לכבס בטמפרטורה נמוכה וכך לשמור עליהם לאורך זמן, אבל הלקוחות פשוט לא מסובבים את הכפתור במכונת הכביסה". יותר מזה, אומר שפי, הצרכנים לא מוכנים לשלם את העלויות הנוספות, לוותר על נוחות או להתעמק בבחירת המוצר הנכון. כאשר הלקוחות אינם מעבירים מסר עסקי לתאגידים כי הם מעדיפים מוצרים מקיימים, ומוכנים לשלם את העלות הנוספת עבורם (אם היא מוצדקת), לחברה אין סיבה להשתנות. אדידס ופומה יכולות להשקיע רבות בנעלי ספורט ממוחזרות או במדידת הערך הסביבתי שהן משיאות, אך אם לקוחות מעדיפים לרכוש סניקרס מעור, שמקורו בפרות שתהליך ייצורן כולל גידול פרות הפולטות מתאן – גז חממה עוצמתי – לאטמוספרה, התמונה הכוללת אינה משתנה. "בבדיקה שערכנו בקרב לקוחות בבוסטון, אחד האזורים המודעים-סביבתית ומבוססים-כלכלית בארצות הברית, מצאנו שאנשים לא מוכנים לקנות מוצרים סביבתיים יקרים יותר, אפילו כשההבדל במחיר הוא שולי" מבהיר שפי.
חוסר הנכונות של הצרכנים לשלם מגביל גם את צעדי המדיניות של ממשלות, אשר אינן מוכנות או לא יכולות לדחוף קיימות בעסקים באמצעים כלכליים; כמה מאתנו יהיו מוכנים לשלם עוד כמה עשרות דולרים עבור כרטיס טיסה אם מיסוי הפחמן יהיה גבוה יותר אחרי שהתרגלנו למחיר הנוח של 'לואו-קוסט'?
אז מה אפשר לעשות? שפי סבור כי "תאגידים גדולים לא באמת יכולים להפוך לניטרליים מבחינת קיימות, מבלי להפסיק להתקיים כעסק, אבל הם כן יכולים לצמצם את המדרך הסביבתי שלהם בצורה משמעותית והם עדיין רחוקים מזה. מקדונלדס לא באמת יכולים להוציא את הבשר מהתפריט כשהם מציעים המבורגר טבעוני, אך גם כשהתאגידים מתפקדים על פי ההיגיון העסקי שלהם, הם יכולים לעשות צעדים חשובים".
על פי שפי, חברות ענק יכולות וצריכות להשקיע באופן ישיר וגם עקיף בפיתוח כלים טכנולוגיים לפתרון בעיות סביבתיות "טכנולוגיה היא כנראה הפתרון הרע במיעוטו והיחיד בתנאים הנוכחיים. לכל תרופה יש תופעות לוואי, אבל בטווח הקצר היא הכרחית כדי לפתור את המשבר הסביבתי… החברות המאוגדות ב-BRT שוות שבעה טריליון דולר ויש להם די משאבים כדי להשקיע בטכנולוגיה ובחדשנות. התאגידים הללו יכולים למשל להעלות מחיר של מוצרים בעלי פגיעה סביבתית כדי לסבסד מוצרים שפגיעתם קטנה או אפסית. באופן זה עסקים מכניסים את 'מס הפחמן' שלהם מבלי לפגוע בצרכן. אולם, צריך לזכור שללא איתותים הרבה יותר חזקים מצד הלקוחות, הם ימשיכו לדשדש עם צעדים שוליים".
רוצים גישה חופשית למערכי שיעור ופעילויות נלוות הקשורות לסיפור זה?
הרשמה בחינם