משבר האקלים הוא, בין היתר, תולדה של השיטה הכלכלית הנהוגה במרבית העולם ושמגדירה "צמיחה כלכלית" כמטרת-על. אך מאז 2006 לפחות, אז פורסם דו"ח סטרן: הכלכלה של שינוי האקלים, ברור כי צמיחה זו תיפגע בעצמה ככל שהעסקים ימשיכו כרגיל ויתודלקו משריפה של דלקי מאובנים (פחם, נפט וגז) – בגלל הנזקים הכלכליים שמסב שינוי האקלים בעצמו.
מאז אותו דו"ח, הדיון בקרב מי שבוחנים את ההשלכות הכלכליות של משבר האקלים נסוב סביב מידת הנזק הכולל והיקפו במדינות שונות. כעת, על פי סקירה שפורסמה לאחרונה, עולה כי משבר האקלים יכווץ את הכלכלה העולמית ב-7 אחוזים לפחות עד סוף המאה – ואת כלכלתה של ישראל ב-4 אחוזים.
משבר האקלים נגרם כתוצאה מעלייה בריכוז גזי חממה באטמוספירה המובילה לעלייה מהירה של הטמפרטורה העולמית הממוצעת. התחממות זו גורמת גם לעלייה בתדירותם של אירועי מזג אוויר קיצוניים (גלי חום, בצורות, שריפות ענק, סופות עוצמתיות ושיטפונות); במקביל, התחממות האוקיאנוסים והמסת קרחוני הקטבים מובילות לעליית מפלס פני הים. כפי שהוכיח בתחילת ספטמבר הוריקן דוריאן, שהיכה בבהאמאס וגרם שם לעשרות הרוגים ולנזקים כבדים ברכוש, לאירועי קיצון יש משמעות כלכלית רבה: בארצות הברית לבדה התרחשו בממוצע בחמש השנים האחרונות יותר מ-12 אירועים מדי שנה, כשבשנת השיא (2017) נזקיהם עלו כ-320 מיליארד דולר, לצד אבדות רבות בנפש.
כמו הסרט "אמת מטרידה" של אל גור, שהופץ באותה שנה, דו"ח סטרן חשף את השלכות משבר האקלים על השלומוּת (wellbeing) של המין האנושי, אך המסר שלו היה אופטימי במידת-מה: יש די זמן לפעול, בהשקעה סבירה ובשיתוף פעולה בינלאומי, כדי למנוע את הגרוע מכל ולשמור על רווחה עולמית. ב-13 השנים שחלפו, האופטימיות הזו הלכה ופחתה: הזמן מתקצר – על פי ה-דו"ח האחרון של ה-IPCC נותרו לנו בין 11 ל-33 שנה על מנת לעצור את ההתחממות על 1.5 מעלות צלזיוס באופן שיאפשר להתמודד היטב עם המשבר; גם שיתוף הפעולה הבינלאומי מתערער – ארה"ב עתידה לעזוב את הסכם פריז בנובמבר 2020, אף שחלקה ביצירת המשבר היה הגדול ביותר.
שינוי נדרש גם בניתוח התיאורטי של הפעילות הכלכלית ממנו נגזרים אמצעי מדיניות. פרופ' ויליאם נורדהאוס, זוכה פרס נובל לכלכלה ב-2018, היה הראשון לקרוא תיגר על החשבונאות הלאומית המקובלת, שמודדת בעיקר את התוצר המקומי והלאומי הגולמי, כך שתכלול גם השפעות סביבתיות.
התוצר הגולמי מודד את ערכם הכספי (במטבע מקומי) של סחורות ושירותים שיוצרו בשנה ביחידה טריטוריאלית: התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) בוחן את הייצור המקומי, והתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) מודד את הייצור של בני הלאום (גם ביחידות טריטוריאליות שונות). התוצר העולמי הוא הסכום המצרפי של התמ"גים של המדינות השונות. על אף הביקורת עליו, כמו זו של נורדהאוס, מדד זה נחשב למוביל בבחינת הצמיחה הכלכלית של מדינות.
היעד של הסכם פריז הוא הגבלת עליית הטמפרטורה הגלובלית הממוצעת עד סוף המאה בטווח של 1.5 עד 2 מעלות צלזיוס. מומחי הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים הצביעו לאחרונה על כך שהסיכון הטמון במשבר האקלים עולה בטור הנדסי ככל שפער הזמן ממדידת הבסיס גדול יותר. לאחר ההסכם בחנו מספר מחקרים את "אפקט חצי המעלה" ואת ההבדל בפגיעה בתוצר העולמי בין שני התרחישים. על פי הערכה אחת, התוצר העולמי יהיה גבוה ב-20 טריליון דולר אם יושג היעד השאפתני יותר של 1.5 מעלות. בהערכה נוספת, צוות מאוניברסיטת אוקספורד סבור כי, למרות חוסר הוודאות הסטטיסטית, עלייה של 2 מעלות תוביל להגבלת הצמיחה הכלכלית העולמית ב-2 אחוזים לפחות – במיוחד במדינות מתפתחות, באקלים טרופי ובחצי הכדור הדרומי – מה שיגדיל את אי השוויון העולמי; התוצר העולמי הממוצע לנפש צפוי לרדת ב-8 אחוזים (ב-1.5 מעלות) וב-13 אחוזים (ב-2 מעלות).
ההערכה החדשה שפורסמה על ידי המכון הלאומי למחקר כלכלי, מכון חשיבה עצמאי בארה"ב, בחנה את ההשפעה הכלכלית של תרחיש "עסקים כרגיל" שאומץ על ידי הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים, שבו צפויה הטמפרטורה לעלות בלפחות 4 מעלות עד סוף המאה. לטענת החוקרים, בתרחיש זה הפגיעה הכלכלית תהיה יחסית "שוויונית", ולמעשה מדינות קרות, מפותחות ועשירות יותר שנהנות מאקלים ממוזג בחצי הכדור הצפוני עלולות לסבול יותר. התמ”ג העולמי יֶרֵד כאמור ביותר מ-7 אחוזים, אך קנדה ורוסיה למשל, שאחרים צפו כי כלכלתן דווקא תגדל, עתידות לאבד 13 אחוזים ו-9 אחוזים בהתאמה. הסיבה היא כי במדינות אלו הסטייה מהאקלים הנורמלי תהיה גדולה יותר ואירועי הקיצון חריפים יותר, לכן השפעתם הכלכלית חריפה אף היא. ישראל תאבד כ-4 אחוזים מהתמ”ג, שיעור דומה לזה של בריטניה; בשכונה שלנו תתכווץ מצריים ב-5 אחוזים, ירדן ב-8 אחוזים ולבנון ביותר מ-12 אחוז.
ירידת תמ”ג זו מניחה כי המדינות ינקטו צעדי הסתגלות למשבר האקלים בלבד. לעומת זאת, נקיטת צעדי מנע מקדימים כך שהטמפרטורה אכן לא תעלה מעל 1.5, תגרום בחשבון אחרון לפגיעה כלכלית עולמית פחותה בהרבה – בהיקף של כאחוז אחד בלבד. במילים אחרות, גם יעד המינימום של הסכם פריז, שייתכן ויתממש אף מוקדם מהצפוי, אינו ערובה להמשך הרווחה הכלכלית שאנו מורגלים אליה.
החוקרים גם בחנו השפעה על מדינה אחת – ארצות הברית – וניתחו פעילות כלכלית בעשרה מגזרים שונים ב-48 ממדינות הפדרציה, והתוצאות היו דומות. בסך הכול, כלכלת ארה"ב תקטן ב-10.5 אחוז, יותר מהממוצע העולמי. ממצאים אלו, אגב, עולים בקנה אחד עם דו"ח ההערכה הלאומית על שינוי האקלים שפורסם לאחרונה, שעמדתו סותרת את מדיניות האקלים של הבית הלבן.
אפשר לציין שני קשיים בהערכות הכלכליות הללו. הראשון, המחקרים בוחנים את הקשר בין צמיחה – ותמ”ג כמדד שלה – לבין תרחישים של משבר האקלים, אך תמ”ג זוכה לביקורת רבה כמדד של רווחה כלכלית. כדי שהתמ”ג יגדל יש לצרוך מוצרים ושירותים; אלו זקוקים למשאבים ואנרגיה שמובילים לפליטות, פסולת וזיהום, כך שהחתירה לצמיחה מותירה חותם סביבתי (וגם חברתי בדמות של חובות אשראי ועוד).
יש להדגיש כי הבעיה אינה בצמיחה עצמה, אלא כאשר היא הופכת למדד בלעדי של רווחה אנושית. חתירה לרווחה מקיימת, ומדידתה באמצעים אחרים, מוצעת על ידי רבים כיום. מדדים כאלו כוללים גם פעולות חליפין שאינן רק כלכליות אלא כאלו בעלות ערך חברתי וסביבתי. אחד מהם הוא מדד הפיתוח האמיתי (GPI); כאשר משווים בין המדדים נראה כי הרווחה הכלכלית בפועל (על פי ה GPI) לא עלתה כלל בעולם מאז 1978, אף שהתמ”ג לנפש קפץ במונחים ריאליים. בישראל מוצעים מספר מדדים כאלו לבחינת הקיימות הלאומית, למשל של המשרד להגנת הסביבה; ברם, כמו בשאר העולם, גם אצלנו הם אינם כלי לקביעת מדיניות.
ד"ר שירי צמח שמיר היא ראש תחום כלכלה-קיימות בבית הספר לקיימות במרכז הבינתחומי הרצליה. לדעתה, "המחקר הוא חשוב בפרספקטיבה שהוא מציג, אך נכון היה לכלול בו חישובים של תמ"ג ירוק (Green GDP) או חשבונאות לאומית ירוקה, הכוללת את הפגיעה בהון הטבעי ובתועלות שהוא מספק לכלכלה. בנוסף, ההוצאות על שיקום לאחר אסון טבע הן בפועל כסף שנגרע מהשקעה בצמיחה עתידית או בשירותים חברתיים, בין אם מצד המדינה ובין אם מצד עסקים". בישראל למשל, כ-141 מיליון שקלים המושקעים בשיקום שמורת עברונה (במקרה זה, אסון "קטן" מעשה ידי אדם) הם כסף שלא מושקע בהוצאה ציבורית אחרת ושיכול להועיל מבחינה סביבתית (למשל, בסבסוד גגות סולאריים) או חברתית (למשל חינוך).
הקושי השני נוגע לפשטנותם של מודלים כלכלים ביחס למורכבותן של מערכות אקולוגיות ואנושיות. במחקרים אלו, הניסיון הוא להקיש על הקשר העתידי בין שני משתנים בלבד כאשר ההקשר של השפעות צולבות בין המספר העצום של רכיבי המערכת הוא מורכב לאין-שיעור. בפרפרזה על "אפקט הפרפר", כאשר פרפר אחד נכחד בדרום אוסטרליה, ההשלכות יכולות להיות הרבה יותר מסופת טורנדו אחת בקנזס. למחקרים אלו יש ערך רב בחשיפת חוסר התוחלת במדיניות כלכלית הממוקדת ברכיב אחד בלבד, אך סביר להניח כי הם לא חושפים – וכנראה לא מסוגלים לחשוף – את מלוא המורכבות העתידית. דו"ח של הבנק העולמי בנושא מסכם כי: "מפני שעדיין אין זה ברור אם הסתגלות או התקדמות לעבר מטרות הפיתוח (בר קיימא) הן אפשריות בהיקף כזה של שינוי אקלים, אסור לאפשר להתחממות של 4 מעלות להפוך למציאות".
למרות זאת, צמח שמיר סבורה כי "במאמר מגולם מסר חשוב בעצם ההתייחסות המאקרו-כלכלית ארוכת-הטווח. צדק חברתי אינו מתקיים רק בהווה אלא גם בחשיבה על הדורות הבאים, והמאמר מציג בצורה ברורה כי תרחיש עסקים כרגיל יפגע בהזדמנויות החברתיות של שניים-שלושה דורות בעתיד וכי העולם שייוותר להם בסוף המאה רחוק מלהיות זה שאנו מכירים כיום מבחינת פוטנציאל הרווחה שהוא מעניק".
בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-וואלה!
רוצים גישה חופשית למערכי שיעור ופעילויות נלוות הקשורות לסיפור זה?
הרשמה בחינם