איך מתכוננים לעתיד האקלימי?

ממצאיו המדאיגים מאוד של דו"ח האקלים שה-IPCC פרסם השבוע הכו גלים ברחבי העולם. מה צריך לעשות כדי לדאוג בכל זאת לעתיד של כולנו (ומה ממש לא צריך לעשות)?

ממצאיו המדאיגים של הדו"ח השישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים של האו"ם (IPCC) כיכבו בכלי התקשורת בשבוע האחרון. אם נפשט את הממצאים המדעיים מ-3,949 עמודי הדו"ח, שעליו עמלו 234 מדענים מיותר מ-60 מדינות במשך 3 שנים, אפשר לומר בביטחון כמה דברים.

ראשית, משבר האקלים העולמי הוא באופן ודאי תוצאה ישירה של פעילות בני האדם בעת המודרנית, ובראש ובראשונה שריפת דלקי מאובנים: פחם, גז ונפט. העלאתם ממעמקי הקרקע אל פני השטח ושריפתם משחררת פחמן דו-חמצני אל האטמוספרה בהיקף חסר תקדים (כ-40 מיליארד טון בשנה) שרק הולך וגדל משנה לשנה.

שנית, משבר האקלים כבר כאן ועכשיו, היום – או יותר נכון, כבר שלשום. לא מדובר באיום עתידי לא-מוחשי שמרחף מעל עתיד הדורות הבאים.

מעבר לכך, קצב עליית הטמפרטורה העולמית הולך ועולה, ואנחנו עלולים לחצות את רף ההתחממות התחתון שנקבע בהסכם פריז (1.5 מעלות צלזיוס מעל הטמפרטורה הממוצעת ששררה לפני המהפכה התעשייתית) כבר בתחילת העשור הבא. לכך יהיו השלכות קשות מאוד על תדירותם של גלי החום, הבצורות ושריפות הענק באזורנו, על אופן ירידת המשקעים בחורף (שיתאפיין במנות משקעים גדולות בזמן קצר – מה שצפוי ליצור יותר שיטפונות והצפות), גובה מפלס פני הים, עתידן של שוניות האלמוגים והיכולת שלנו לייצר מזון באזורים נרחבים בעולם.

ולבסוף, הגבלת עליית הטמפרטורה העולמית לשתי מעלות צלזיוס, שאליה התחייבו מדינות העולם בהסכם פריז, דורשת עצירה מיידית של הגידול בפליטות גזי החממה, והגעה למאזן מאופס של פליטות (כלומר, למצב שבו היקף הפליטות יהיה שווה ליכולת הקליטה של מערכות כדור הארץ, כמו הצמחייה והאוקיינוסים, ועל כן התוספת נטו של גזי חממה לאטמוספרה תהיה אפס) עד 2050.

פעולה במקום חרדה

תגובת אמצעי התקשורת לממצאי הדו"ח כללה מעבר מהיר יותר מאפס למאה מאשר זה שמתרחש בלחיצה על דוושת ההאצה של טסלה. ממצב של התעלמות כמעט מוחלטת מקריאותיהם של המדענים שזועקים בקול ניחר כבר מעל 20 שנה שאנחנו צועדים בעיניים פקוחות אל תוך קטסטרופה אקלימית עולמית, וממצב של התייחסות לאירועי קיצון אקלימיים באופן מנותק מההקשר האקלימי הגלובלי הברור שלהם, התקשורת עברה למצב של פאניקה טוטאלית.

אם יש משהו שלא דרוש לנו כרגע, באמצע מגיפה עולמית ובין "צבע אדום" אחד למשנהו, כשסף החרדה הלאומית נוסק לשמיים, זה עוד פאניקה. הפצת פאניקה היא לא תוכנית פעולה. במקום לעודד פעולה משותפת, היא יוצרת בעיקר שיתוק, חוסר אונים, אדישות ועוד המון חרדה.

על פי מדעני ה-IPCC, עדיין לא מאוחר. אם רק נרצה לפעול ברצינות יש כל כך הרבה צעדים שבהם נוכל לנקוט, ברמה האישית, הלאומית והגלובלית. אז מה עושים?

דורשים מהמנהיגים שלנו לעצור באופן מיידי את כל ההשקעות בתשתיות של דלקי המאובנים, ולהציב יעדים שאפתנים להתמודדות עם משבר האקלים. יעדים אלה צריכים לכלול:

• עצירה מוחלטת של מתן רישיונות חיפוש לגז טבעי. הגז אומנם פולט פחות מזהמים במהלך שריפתו בהשוואה לפחם ולנפט, אך גם יוצר פליטות משמעותיות של מתאן לאורך תהליך הפקתו ובסוף חיי הבאר – ומתאן הוא גז חממה חזק פי 80 מפחמן דו-חמצני במהלך שהות של 20 שנה באטמוספרה.
• ביטול עסקת הזרמת הנפט מאילת לאשקלון, שהופכת את ישראל לצינור נפט, ושמאיימת על המשך קיומה של שונית האלמוגים באילת ועל המשך היכולת שלנו לייצר 80 אחוז ממי השתייה שלנו מהים התיכון.
• עדכון יעדי הפליטות של ישראל, כך שתתבצע הפחתה של 50 אחוז בפליטות גזי החממה עד 2030 ושל 100 אחוז עד 2050 (ביחס לפליטות ב-2015).
• קביעת תוכנית אב שאפתנית וברורה למשק החשמל, במטרה להגיע לייצור של 50 אחוז מהחשמל בישראל ב-2030 ו-100 אחוז ב-2050, עם יעדי ביניים ברורים שיעוגנו בחקיקה. על תוכנית כזו לכלול הסרת חסמים שקיימים בתחום האנרגיה הסולארית והשקעה משמעותית במערכות לאגירת אנרגיה, שיבטיחו רציפות באספקה, ובמחקר ובפיתוח שלהן. על הממשלה להשקיע כדי להפוך את אומת הסטארטאפ לגורם מוביל גלובלי גם בתחום האנרגיות המתחדשות, אגירת האנרגיה והמיקרו-גריד (רשתות חשמל עצמאיות, שבין יתרונותיהן אפשר למנות ניהול חכם וביזור של הרשת וצמצום הסיכונים לתשתיות החשמל במקרי קיצון או במלחמה).
• החלטה מודעת על פרידה מוחלטת ממנוע הבעירה הפנימי ומעבר מלא לתחבורה חשמלית ציבורית ופרטית בתוך עשור. על מתווה כזה לכלול עיגון בחקיקה של איסור יבוא כלי רכב מכל הסוגים עם מנועי בנזין ודיזל החל מ-2030 והגדלה הדרגתית של המיסוי עליהם עד אז לצד הפחתת מיסוי על כלי רכב חשמליים מכל הסוגים.

רק הצבת יעדים שאפתנים באמת מצד הרגולטורים שיאתגרו את המגזר הפרטי, תאפשר לנו לבטא את היצירתיות והיוזמה הישראלית ולעמוד בהם תוך מעבר מביצועים אקלימיים של מדינת עולם שלישי להובלה אקלימית עולמית.

גם ברמה האישית יש צעדים רבים שבהם כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לנקוט:

• מצמצמים צריכה מיותרת ובזבוז מזון – וחוסכים מעל 8,000 שקל בשנה.
• מפחיתים את צריכת הבקר שלנו ומחליפים אותו בעוף ודגים – או נוקטים במהלכים משמעותיים יותר מבחינה אקלימית, כמו מעבר לצמחונות או לטבעונות.
• עוברים לתחבורה ציבורית ולאופניים על חשבון הרכב הפרטי שיוחלף גם הוא בחשמלי.
• מצמצמים את מספר הטיסות שלנו, על ידי ויתור על חלקן או יציאה לחופשה ארוכה במקום למספר חופשות קצרות.
• קונים תוצרת מקומית ככל שניתן.
• מפחיתים את כמות הפסולת שאנחנו מייצרים, באמצעות צריכה נבונה, שימוש חוזר במה שניתן ומחזור של היתר.
• מתייעלים אנרגטית וחוסכים בחשמל, באמצעות כיבוי מכשירים שלא נעשה בהם שימוש (כמו מזגן ותאורה בחדרים שאנו לא נמצאים בהם) ורכישת מכשירי חשמל בדירוג אנרגטי גבוה (A או B).
• מסיטים השקעות בבורסה ובקרנות הפנסיה וההשתלמות לאפיקים ירוקים, שלא כוללים השקעה בחברות שעוסקות בדלקי מאובנים ובזיהום הסביבה
• מצמצמים את השימוש במטבעות דיגיטליים מזהמים כמו הביטקוין, שתהליך הכרייה והמסחר בהם מבזבז לשווא כמויות אדירות של אנרגיה (יותר מצריכת החשמל ארגנטינה כולה, על 45 מיליון תושביה), ועוברים לשימוש במטבעות קריפטו יעילים יותר אנרגטית, שההשקעה והשימוש בהם מזיקים פחות לסביבה.

על פי מדעני ה-IPCC, אם נפחית דרמטית את הפליטות ונאפס את המאזן שלהן עד 2050, יש לנו עדיין סיכוי להגביל את ההתחממות בסוף המאה ה-21 לפחות מ-2 מעלות צלזיוס, ואף סיכוי –  כמעט לא ריאלי אבל עדיין קיים – להתחיל ולראות הפחתה אל מתחת לסף של 1.5 מעלות צלזיוס. אם נמשיך בשלנו, אנחנו עלולים לסיים את המאה בעולם שחם בעד 5 מעלות בממוצע מהעידן הטרום תעשייתי, שבו החיים יהפכו לכמעט בלתי אפשריים באזורים נרחבים (כולל בשכונה המזרח תיכונית שלנו) ולבלתי נסבלים ברבים אחרים.

ד"ר עדי לוי הוא המנהל המדעי של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה וראש החטיבה לסביבה וקיימות במכללה האקדמית אחווה.