מהענן לצרכן

בארצות הברית כבר אוספים, מבקבקים ומוכרים מי גשם. האם יש טעם שגם בישראל נתחיל לנצל את ממטרי החורף שלנו?

ב-1994 נמאס לריצ'רד הייניקן, נפח ברזל ממרכז טקסס שבארצות הברית, להתלונן על איכות המים הירודה באזור מגוריו. הוא החליט לקחת את העניינים לידיו, קנה מכלים גדולים, הרכיב בעצמו מערכת שבה נאגרו מי הגשמים שירדו בשטחו והחל לשתות רק ממנה. כשחבריו שמעו על היוזמה יוצאת הדופן, הם ביקשו מריצ'רד שימכור גם להם את המים שהוא אוסף – וב-2002, הוא הפך לאדם הראשון בארה"ב שהורשה למכור בקבוקי מי גשמים. זה הסיפור שעומד מאחורי הפעילות של חברת Richard's Rainwater.

בתקופה זו של השנה, כשהגשמים הראשונים מבשרים לנו על החורף הקרב (ועל הצורך למצוא שוב את המטרייה, ואולי גם איזה מעיל), פתרונות כמו זה של ריצ'רד עשויים להשמע לא רק מקוריים – אלא גם רלוונטיים לישראל, מדינה שסובלת באופן קבוע מהידלדלות מקורות המים הטבעיים שלה.

ב-2017, ריצ'רד בן השבעים החליט למכור את החברה ולצאת לפנסיה, והעסק הקטן, שכלל עד אז שני עובדים במשרה חלקית ורכב מסחרי ישן וחבוט, התפתח לכדי סטרטאפ אנרגטי עם הרבה שאיפות התרחבות. במסגרת סיור עיתונאים בינלאומי בארה"ב שבו לקחתי חלק, פגשתי את ראשי החברה במועדון הופעות באוסטין, בירת טקסס התוססת, שם הוצגו בקבוקי המים והסודה שמוכרת החברה, והוגשו לנוכחים קוקטיילים מרעננים וטעימים של וודקה עם סודת מי גשמים צוננים.

לפני שהמים נוגעים בקרקע

"אנחנו פועלים מתוך אמונה שמי גשמים הם מקור המים הטהור ובר הקיימא ביותר בעולם", אומר מנכ"ל החברה, טיילור אוניל. "אנחנו תופסים את המים באוויר ומביאים אותם למקום בטוח לפני שגורמים מזהמים מספיקים לגעת בהם".

חלק מסוים מהמים שמוכרת החברה נאספים גם היום ב-"Tank Town" ("עיר המכלים") שבעיר דריפינג ספרינגס (Dripping Springs) שבטקסס, האתר שריצ'רד הקים ב-1994. אתר איסוף נוסף הוא הגג של מבשלת הבירה Lazy Magnolia שבמיסיסיפי, ששטחו כ-4,500 מטר מרובע, ושלדברי אוניל ניתן לאסוף בו כ-6,000 קוב של מי גשמים בשנה. בעתיד, מתכננים בחברה להתרחב לאתרים נוספים ברחבי ארה"ב.

בחברה מסבירים שהם מעדיפים לאסוף ולמכור מי גשמים באופן מקומי, זאת על מנת להמנע מהפצת הבקבוקים למרחקים ארוכים – פעולה שטומנת בחובה טביעת רגל פחמנית משמעותית. בנוסף, בעתיד הם מתכננים גם לנסות ולצמצם את השימוש בבקבוקי הפלסטיק, שלהם כידוע נזק סביבתי משל עצמם, לעבור לבקבוקי זכוכית ואף ולספק מים באמצעות מכולות רב-פעמיות למסעדות, בתי מלון, אצטדיונים ובתי ספר.

ברחבי העולם, יוזמות כמו זו של Richard's Rainwater הן נדירות עד בלתי קיימות, וישראל לא יוצאת דופן בכך. על פניו, ניצול של מי הגשמים עשוי להועיל לישראל, שבה המחסור במים הוא לא בדיוק סוד. על פי מחקר שנערך בטכניון, איסוף של מי גשמים ושל מים ממזגנים יכול לספק עד כרבע מצריכת המים הביתית בישראל. אמנם, חלק מסוים מהגשמים זורם אל מקורות מי השתייה השונים וממלא אותם, אבל כמות רבה מאוד מתוכם הופכת לנגר עילי שמזדהם ומגיע לים ובעצם "מתבזבז".

בארה"ב, אגירת מי גשמים מותרת בכל המדינות מלבד קולורדו, וכמה מהן אף מעודדות זאת. בישראל, חוק המים (תשי"ט-1959) לא מתייחס מפורשות לשימוש במי גשם לשתייה, אך נקבע בו שכל המים בישראל הם רכוש ציבורי שנמצא בשליטתה של המדינה ולכן יש צורך באישור ממשרד הבריאות על מנת להשתמש במים ממקור מסוים לשתייה. האם מי גשמים שנאספו יקבלו אישור כזה? עמיר יצחקי, ראש המערך הארצי לבריאות הסביבה במשרד הבריאות, לא חושב שזה סביר במיוחד.

"עוד לפני שנכנסים לנושא התברואתי, צריך לזכור שבמדינת ישראל מספר ימי הגשם הוא מאוד קטן, ולכן ההיתכנות של יוזמה כזו היא מאוד נמוכה", אומר יצחקי. בצפון ישראל יש כ-70-60 ימי גשם בשנה, ובמרכז יורדים גשמים במשך 60-40 יום בלבד – כרבע ממספר ימי הגשם שאופייניים לאירופה, לדוגמה. כלומר, במשך כ-300 ימים בשנה, מפעל לאיסוף מי גשמים יהיה חסר תועלת.

עם זאת, במהלך הימים הגשומים יורדות בישראל כמויות לא-מבוטלות של ממטרים – כמות הגשם הממוצעת ביום כזה היא כ-10 מילימטר, מספר גבוה יחסית לכמויות היומיות באירופה. על אף שיש בישראל שנים שחונות, בשנים גשומות מאוד עשויה לרדת בצפון ומרכז ישראל גם כמות מרשימה של קרוב ל-1,000 מילימטר בשנה.

בכל מקרה, החשש העיקרי של משרד הבריאות נוגע, כצפוי, להיבטים הבריאותיים של איסוף מי הגשם. "מי גשם יכולים להיות נקיים – אבל הם עלולים להיות גם לא-נקיים", אומר יצחקי. לדבריו, הגשמים עלולים להזדהם מהלכלוך ומהאבק שבאוויר, בעיקר כשהם מגיעים אחרי תקופה יבשה ארוכה.

מעבר לכך, גם אם הגשם נקי כשהוא מגיע אל הגג שממנו הוא נאסף, הוא עלול להזדהם לפני שהוא מועבר לבקבוקים. "גג זו מערכת לא יציבה, לפעמים הוא נקי ולפעמים לא", אומר יצחקי. "כך, למשל, בצפון הארץ, להקת שקנאים עלולה לנחות על הגג, ולהשאיר אחריה לשלשת". לדבריו, מאגרים קטנים סובלים מבעיות שלא קיימות במאגרי מי השתייה הגדולים: "ככל שגוף המים גדול יותר, זיהום שנכנס אליו משפיע עליו באופן אטי ומתון יותר – יש בו אפקט של מיהול והוא לא משתנה בקלות".

יש לציין גם שמי גשם סופחים בדרך למטה מזהמים רבים במיוחד באזורים אורבניים בהם ישנו זיהום אוויר כבד. גשם חומצי, למשל, נוצר כתוצאה מריכוז גבוה של תחמוצות גופרית כתוצאה של שריפת פחם ומזוט והמפגש של העשן עם טיפות הגשם. מי מעיין שחלחלו דרך קרקע וסלעי גיר יהיו לרוב נקיים בהרבה ממי גשם (כל עוד הקרקע לא מזוהמת).

גשם על המדף

ב-Richard's Rainwater לא נבהלים מהקשיים ומהאתגרים. ראשית כל, לדבריהם, הם לא אוגרים את הגשם שיורד ב-10-5 דקות הראשונות של כל ממטר, אלא ממתינים שהגשמים ישטפו את המזהמים מהאוויר, ורק אז מתחילים לאגור את המים. עוד מסבירים בחברה שהגגות שלהם עשויים ממתכת חלקה, שמאפשרת למים לזרום במהירות מהגג החשוף אל המכל שבו הם נאגרים.

בנוסף, אוניל מספר שהמים שנאגרים עוברים תהליך טיהור נרחב, שכולל סינון, חיטוי באמצעות קרני UV ואוסמוזה הפוכה – אם כי לדבריו, תהליך זה מתבצע רק מסיבות של רגולציה. "כשאנחנו בוחנים את המים שבמכלים לפני שהם עוברים את הטיהור אנחנו לא מוצאים בהם שום דבר שחורג מהערכים התקינים למי שתייה", הוא אומר.

בימים אלה ממש, המים של Richard's Rainwater, שעד כה נמכרו רק במלונות, במסעדות ובברים נבחרים, מגיעים אל מדפיהן של חנויות מזון גדולות בארה"ב, שם נע מחירם בין 3-1.5 דולרים לבקבוק. האם, מבחינה סביבתית, יש טעם לבקבק ולרכוש מים מקור זה? יש כמה גורמים שצריך לקחת בחשבון. מצד אחד, לבקבוקי מי הגשמים יש יתרון משמעותי על פני בקבוקי מים מינרליים, מכיוון שאם המים הללו לא היו נאספים ונמכרים, כמות גדולה מתוכם היתה זורמת אל הים ומתבזבזת, כך שמדובר למעשה בתוספת של מקור מים חדש, שאחרת לא היה נעשה בו שימוש. מצד שני, מכירת מים בבקבוקים היא תופעה בעייתית מבחינות סביבתיות שונות. "מי השתייה בישראל ראויים לשתייה, ועומדים בדרישות ובתקנים המחמירים ביותר", מסכם יצחקי. "אין הצדקה לצרוך מים מבוקבקים, מדובר במוצר יקר שמזהם את הסביבה ושנצרך לטעמנו שלא לצורך".