ישראלים אוהבים לטוס לחו"ל. כמה אוהבים? על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ב-2017 יצאו לחו"ל 3.8 מיליון ישראלים ב-7.6 מיליון נסיעות, רובן המכריע (7.1 מיליון) בטיסה.
על פי הנתונים, הקבוצה הגדולה ביותר היא כנראה של אלו שעושים "קפיצה קטנה לחו"ל" ונוסעים פעם בשנה לארבעה ימים. אם אתם שייכים לקבוצה זו, נראה שהסביבה היא לא בראש מעייניכם או שאתם קצת בהכחשה. נראה שאפילו לא הרגשתם ששנת 2017 הייתה שנת תיירות בת קיימא של האו"ם.
תעשיית התיירות העולמית אחראית, על פי הערכות, לכ-5 אחוזים מסך פליטות גזי החממה בעולם) קשה לכמת במדויק, שכן תיירות מורכבת ממגוון גורמים שפולטים גזי חממה, מטיסות, בניית מלונות ועד מיזוג או חימום החדרים). אם לא יחול כל שינוי לטובה בפליטות גזי החממה של תעשיית התעופה, יגדלו הפליטות של הסקטור כולו ביותר מפי שניים עד 2050.
אם ענייני קיימות ומשבר האקלים בכל זאת חשובים לכם ואתם רוצים, אפילו ממש רוצים, להפוך את הנסיעה לחו"ל למעט "ירוקה" יותר, הנה כמה נתונים שחשוב שתכירו – ואחריהם, טיפים חשובים שיוכלו לעזור לכם לטוס לחו"ל ולחזור עייפים, מרוצים וסביבתיים.
מקור האנרגיה של ענף התעופה כיום הוא אך ורק דלק ממקור מתכלה, כלומר – דלק מאובנים שנשאב ממעמקי האדמה או הים, ונשרף במנועי המטוסים תוך שהם פולטים גזי חממה וגזים מזהמים אחרים. מדובר על כמות לא מבוטלת של 5 מיליון חביות נפט ליום. תעשיית התעופה, כמו גם הספנות, הוחרגה מן ההסכמים הבינלאומיים שנוגעים להפחתת פליטות פחמן דו-חמצני, ואף שענף התעופה הגיע להסכם עצמאי בתחום, מדובר בהסכם חלש ואינו מחייב. כך, למעשה, ענף התעופה ממשיך לגדול ולהתרחב מבלי שהוא עושה הרבה כדי לצרוך פחות דלק.
למרות פריצות דרך של שימוש בחומרים חדשים או הנדסה, הטכנולוגיה של מנוע הסילון השורף דלק מאובנים ושל בניית המטוסים לא השתנתה מזה עשרות שנים. השימוש במקורות אנרגיה אחרים, למשל דלק ממקור ביולוגי, הוא עדיין בהיקף זניח. גם הישג ההיסטורי של סולאר אימפולס לפני יותר משנה, להקיף את העולם באמצעות מטוס סולארי, כנראה לא מבשר שמטוס הנוסעים הסולארי נמצא מעבר לפינה, ושימוש מסחרי בתאי דלק של מימן נוזלי עדיין רחוק גם הוא.
גם לתשתית – שדות התעופה – חתימת פחמן גבוהה, החל במיזוג האוויר וכלה בכלי הרכב שמסיעים את המטוסים מהשרוול. נמל התעופה של הלסיניקי בפינלנד הצהיר כי הפך באוגוסט האחרון לניטרלי מבחינת פליטות בהתאם לתו תקן בינלאומי. אך זו רק טיפה בים: יש בערך 1,200 שדות תעופה בינלאומיים – תלוי כיצד סופרים אותם – ועוד אלפים שמשרתים תעבורה פנים-ארצית,
כל עוד לא יתרחש שינוי מדיניות בתחום, כנראה לא נראה שינוי בהשפעה הסביבתית – אך מהלך כזה מתעכב, ממספר מניעים. בראש ובראשונה, הסיבה לכך היא שרוב הפעילות הכלכלית הגלובלית שהתרגלנו אליה כל כך תלויה בענף התעופה (דמיינו את ההזמנה הבאה מעלי אקספרס מגיעה בספינה), והוא תומך בתיירות, שהיא מרכיב חשוב בכלכלתן של מדינות רבות, כולל ישראל. אפילו פעילות לטובת הסביבה תלויה בתעופה זמינה: למשל, ארגוני שמירת טבע בינלאומיים יתקשו להגיע לאתרי הפעילות שלהם ללא טיסות זולות.
ענף התעופה גם חסין במידת-מה בפני כלי מדיניות רגילים: האם פוליטיקאים יכולים לבצע רגולציה על שוק הלואו-קוסט, שממנו נהנים עשרות ומאות מיליונים ברחבי העולם – כנוסעים או כמועסקים? האם גם נבחרינו יהיו מוכנים לוותר על האפשרות לקפוץ לשנייה לחו"ל בעצמם לצורך פעילות פרלמנטרית וקצת שופינג?
אם התעשייה לא ממש עושה שינוי, אולי השינוי יבוא מהתנהגות הצרכנים? כנראה שגם לא, סקר עולמי של האתר booking.com מהשנה שעברה מראה הרבה כוונות טובות אבל פחות מודעות ועוד פחות עשייה מצד התייר הבודד. אז מה אפשר לעשות? הנה כמה נקודות למחשבה בפעם הבאה שאתם מחפשים כרטיס זול באחד מעשרות האתרים והיישומונים הזמינים לכם.
טיסות הן רע הכרחי בכפר הגלובלי, הן מחברות אנשים ותרבויות ומאפשרות התפתחות כלכלית ואנושית. אפשר לבחור את הטיסה הפרטית שלנו באופן מושכל יותר, ואפשר לגרום לתעשייה ולרגולציה עליה להתקדם מהר יותר אל יעד הפחתת השפעותיה הסביבתיות.
רוצים גישה חופשית למערכי שיעור ופעילויות נלוות הקשורות לסיפור זה?
הרשמה בחינם