בימים האחרונים מתבהרות ההשלכות ההרסניות של הוריקן פלורנס על חופה המזרחי של ארצות הברית. כמיליון אמריקנים נאלצו לפנות את בתיהם, ולאחר כיומיים של גשמים חזקים ורוחות של עד כ-150 קמ"ש, דווח על מותם של לפחות 20 בני אדם וכמיליון בתים ועסקים נותרו ללא חשמל. במקביל, סופת הטייפון מנגוט, הגדולה בממדיה כמעט פי שניים מפלורנס, הכתה באזור הפיליפינים ובסין, והביאה למותם של עשרות בני אדם כתוצאה ממפולות בוץ, שיטפונות ורוחות קיצוניות. אלפי טיסות בוטלו מעל שני המוקדים הללו, והיקף הנזק המלא טרם התבהר.
שתי הסופות האלה הן החמורות ביותר באיזורן (פלורנס באוקיאנוס האטלנטי ומנגוט באוקיאנוס השקט) במסגרת עונת ההוריקנים של 2018 (יוני עד נובמבר). בעוד שכל אזור מעניק לסופות שם משלו, כגון הוריקן או טייפון, התופעה המטאורולוגית היא זהה – מערכת רוחות חזקות (למעלה מ-119 קמ"ש) שנעות מסביב למרכז לחץ נמוך באטמוספירה, ומלוות בגשמים חזקים שמקורם בהתאדות מפני הים. הסופות הללו נוצרות לרוב באזורים טרופיים בקרבת קו המשווה, אך נשאלת השאלה – האם דבר כזה אפשרי גם אצלנו בים התיכון?
האח הקטן והמסוכן של ההוריקן
המטאורולוג ד"ר ברוך זיו מאוניברסיטת תל אביב, נזכר: "כשהייתי חזאי בחיל האוויר ב-1971, באחת המשמרות ראיתי שבקפריסין מדווחים על רוח דרומית של 80 קמ"ש, גשם חזק וירידת לחץ תלולה. זה היה קיצוני, חששתי שזו אולי טעות. בתצפית הבאה הגשם והרוח נמשכו במלוא עוצמתם. הדבר היה משונה מאוד. לשקעים ברומטריים בים התיכון יש קוטר טיפוסי של 1,000 ק"מ, והשקע הזה היה קטן ממדים, בערך בגודל של קפריסין. זה היה דבר חדש ומפחיד".
הקהילה המדעית הספיקה מאז להעניק שם לתופעה הנדירה הזו – "מדיקיין" (Medicane). זהו ביטוי שנגזר משילוב של "הוריקן" ו"ים תיכון" (Mediterranean). הסופות הללו, שדומות במבנה שלהן לסופות הטרופיות המוכרות, הן נדירות בהרבה ולמזלנו גם חלשות יותר. במחקר אמריקאי-ספרדי שפורסם לפני כשנה ב-Journal of Climate, אפיינו צמד מדענים את הסופות הללו. הם מצאו כי המדיקיינים מופיעים בתדירות של כ-1.5 סופות בשנה בממוצע, בעיקר בחודשי הסתיו והחורף. זאת בעוד שעונת הוריקנים טיפוסית כוללת כ-6 הוריקנים באוקיאנוס האטלנטי בלבד. בנוסף, סופות המדיקיין נדירות עוד יותר במזרח הים התיכון בהשוואה לכלל האגן, ועד כה טרם תועדה סופה שהצליחה להגיע לחופי ישראל.
לפי זיו, להוריקן ולמדיקיין יש הרבה במשותף – קוטר שמגיע עד לכ-500 ק"מ, מבנה של ספירלת עננים ו"עין סערה" במרכז. בקרבת הקרקע המדיקיין יכול לייצר משבי רוח במהירות של עשרות קמ"ש. במקרים מסוימים, הרוחות בו עלולות אף להגיע לכ-100 קמ"ש ויותר, בדומה להוריקן בדרגה 1 (הנמוכה ביותר). בנוסף, המדיקיין מביא עמו גשמים חזקים שיכולים להצטבר לכ-100 מ"מ ביום.
המדיקיין נוצר באמצעות מנגנון אשר מזכיר את זה של אחיו הגדול מהאוקיאנוס האטלנטי: אוויר קר ברום האטמוספרה מעודד אי-יציבות ועלייה של אוויר. טמפרטורה גבוהה יחסית של פני הים מאיצה את העלייה הזו, ומאפשרת לים התיכון להפוך למקור של לחות ואנרגיה לסופה. אולם, מסביר זיו, ישנם מספר סימני שאלה ביחס לתנאים שמאפשרים היווצרות מדיקיין. הים התיכון לא מכיל זרמים חמים כמו אלה שקיימים באופן טבעי באוקיאנוסים ומזינים הוריקנים, הדורשים טמפרטורת מים של 26 מעלות צלזיוס לפחות. מדיקיינים, מנגד, מסתפקים בטמפרטורות נמוכות יותר (15-23 מעלות), אשר קיימות בים התיכון בסתיו ובתחילת החורף תודות להתחממותו המשמעותית בקיץ. כמו כן, הים התיכון הוא קטן יחסית ומוקף יבשה, ולכן לא לחלוטין ברור כיצד מגייסת הסופה מספיק לחות. זאת בהשוואה להוריקנים שמכנסים אליהם אוויר לח מטווח של אלף ק"מ ויותר.
