אורלב צח

איך נראתה ראש העין בימי האדם הקדמון?

אוגוסט 19, 2017

תזונה של תנשמות מלפני מאות אלפי שנים מאפשרת לחוקרים לשחזר כיצד נראתה הסביבה שבה חי האדם הקדמון ליד ראש העין


לא קל להיות ציפור. הצורך להיות קלים מספיק כדי לעוף, גם אחרי ארוחה טובה, הובילו ציפורים מסוימות לפתח המצאה גאונית: צניפות. כל מה שלא מתעכל מספיק מהר וערכו התזונתי דל – כמו פרווה, שיניים, עצמות וכיוצא בזה – מוקא על ידי הציפור לגוש דחוס הקרוי צניפה. נשמע יותר מגעיל ממרשים? זכרו שחוץ מציפורים, אף אחד לא יודע לבצע את הקסם הזה, גם לא אנחנו.

כעת, חוקרים לומדים לנצל צניפות בנות מאות אלפי שנים שנמצאו במערת קסם שליד ראש העין כדי לשחזר כיצד נראתה הסביבה הקדומה באתר. שרידי היונקים הקטנים שנמצאו בצניפות, שכוללים סנאי זהוב ומין של נמנמן שנכחד בישראל זה מכבר, מספרים את הסיפור של הסביבה הקדומה באזור – ומשלימים את הפאזל הפרהיסטורי לגבי האדם הקדמון שחי במערת קסם.

תנשמת צדה. עוזרת להשלים את הפאזל הפרהיסטורי. Kentish Plumber, Flickr
תנשמת צדה. עוזרת להשלים את הפאזל הפרהיסטורי. Kentish Plumber, Flickr

קליפות של קיפודים

אור קומאי, מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הגיע לחקור את מערת קסם מתוך העניין שלו בפליאו-אקולוגיה: חקר סביבות מחיה פרהיסטוריות. "לתפיסתי, מערכת אקולוגית קיימת לא רק במרחב, אלא גם בזמן. אם אתה רוצה להבין איך המערכת האקולוגית שאתה בוחן תושפע משינויים, כמו ההתחממות הגלובלית, אתה צריך להכיר את העבר שלה", הוא אומר. המחקר של קומאי, שהוא חלק מעבודת הדוקטורט שלו, מאפשרת הצצה חדשה לפרהיסטוריה – הפעם מעיני העופות.

במערת קסם, שנמצאת בקרבת ראש העין והתגלתה בשנת 2000 בעת העבודות להרחבת כביש 6, נמצאו שרידים של האדם הקדמון בן התרבות האשלו-יברודית, בערך מ-400 עד 220 אלפי שנים לפני זמננו. פרט לשרידים של הפעילות האנושית, כמו כלי צור ושרידי מדורות, נמצא באתר מגוון מרשים של עצמות: חלקן שאריות של ארוחות האדם הקדמון, שעברו חריכה וחיתוך, וחלקן עצמות של יונקים קטנים – שרידים של צניפות קדומות שהגיעו לאתר.

הנחת יסוד בפליאו-אקולוגיה היא שלכל בעל חיים יש בית גידול אופייני, ולכן כאשר מוצאים עצמות רבות של בעלי חיים ממין מסוים באתר ארכיאולוגי, אפשר לשער שהסביבה האופיינית לאותו בעל חיים התקיימה באותה תקופה. אך לפני שיכול היה לגשת לשחזור סביבת המחיה, עמדה בפני קומאי משימה מורכבת מאוד: שרידי בעלי החיים שנמצאו בצניפות הרי מגיעים מציפורים ממינים שונים, שלכל אחת העדפות קולינריות ספציפיות. איך ניתן לדעת איזו צניפה מגיעה מאיזו ציפור, ויותר מכך, איך ניתן לדעת אילו צניפות מייצגות בצורה הטובה ביותר את הסביבה הקדומה?

כצעד ראשון, כדי לדעת להבחין בין הצניפות השונות, פנה קומאי לעזרת הגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב. העכברים שאכלו דורסי הלילה בגן הפכו עד מהרה לצניפות שמקורן ידוע; כלל העצמות של העכברים נבדקו במעבדה כדי להבין כיצד הן השתמרו אחרי המעבר בקיבת הדורס. וכך, דגם הסדקים הייחודי שכל דורס השאיר בעצמות שאכל הפכו למדד מדויק, שמאפשר לזהות את סוג העוף הדורס לפי עצמות העכברים שנמצאו בצניפה.

בשלב שני, נדרש קומאי להבין באיזו מידה התזונה של עופות שונים משקפת את מגוון היונקים שבחבל הים תיכוני של ארץ ישראל. לשם כך קומאי אסף צניפות מרחבי הארץ שמקורן ידוע, וניסה להבין איזה דורס הוא בעל ה"טעם" הרחב ביותר. מניתוח הצניפות, הסתבר שטעם הייחודי של הדורסים תלוי במידה רבה בגודלם: דורס קטן, כמו כוס החורבות, נהנה מטרף קטן כמו עכברים וחרקים; ואילו לדורסים גדולים היה טעם מגוון יותר שכלל טרף במגוון גדלים. האוח הצטיין בטרף מאתגר במיוחד – קיפודים, שאותם הוא אוכל מלמטה ומשאיר אחריו רק "קליפות" עטורות קוצים. אך את פרס הציפור המייצגת ביותר קטפה התנשמת בלי מאמץ: לעומת דורסים אחרים, בצניפות התנשמת נמצא ממוצע של 97 אחוז יונקים, שהורכבו ממגוון מאפיין של היונקים בשטח.

החפירה במערת קסם. הצניפות מספרות את הסיפור של הסביבה הקדומה. צילום: עודד קומאי
החפירה במערת קסם. הצניפות מספרות את הסיפור של הסביבה הקדומה. צילום: עודד קומאי

התנהגות של ציידים קדמונים

המזל שיחק לטובתו של קומאי: ניתוח הצניפות הקדומות העלה שהן יכולות להשתייך רק לתנשמת או ללילית, שגם היא מושפעת עד מאוד מההיצע הקולינרי בבית הגידול. כעת, כשבידיו מידע מדויק לגבי צניפות העוף שמונחות לפניו, נדרש קומאי למשימה הלא פשוטה: לשחזר באמצעותן את הסביבה שבה חיו אותם יונקים פרהיסטוריים שהפכו לארוחת הצהריים של תנשמות או ליליות.

בחבל הים תיכוני של ישראל, מגוון המינים של היונקים הקטנים מושפע בעיקר מצפיפות הצמחיה. לא הטמפרטורות בחורף, לא משטר הרוחות ולא סוג האדמה – מה שקובע במידה הרבה ביותר איפה יחיה כל מין של יונק הוא אופי הצמחייה. כך למשל יערון צהוב צוואר, קוצן מצוי ובר אוגר יעדיפו חורש עבות, בעוד שנברנים ומריונים יבחרו בסביבות פתוחות. מכרסמים מוכרים יותר, כמו עכברים, לא הראו העדפה ספציפית, וחולדות מחבבות דווקא יערות אורנים.

על מנת לוודא שהתנשמות אכן נותנות עדות מהימנה לצפיפות הצמחייה, קומאי השווה נתונים של צניפות בנות 70 שנה לצפיפות הצמחייה בארץ ישראל, כפי שהיא עולה ממפות של המנדט הבריטי. "היום אני יכול להגיד לך אילו מכרסמים יש מהגליל התחתון ועד שפלת יהודה, לפי הצניפות של התנשמות", מספר קומאי. "אבל כשהייתי בתחילת הדרך, פגשתי איש שטח שאמר שאין לי טעם לעשות את המחקר. הוא טען שבכל מקום בארץ התנשמות יאכלו את אותו הדבר: שהן יצודו בשטחים פתוחים, גם אם הן מקננות ביער. הראיתי שזה לא נכון. יש הבדלים משמעותיים בין הצניפות של תנשמות שמקננות ביער לבין תנשמות שמקננות בשטחים פתוחים".

שן נברן קדומה ממערת קסם. מעדיף שטחים פתוחים. צילום: אור קומאי
שן נברן קדומה ממערת קסם. מעדיף שטחים פתוחים. צילום: אור קומאי

הצעד הבא היה לשחזר את סביבת מערת קסם הקדומה, מן התקופה האשלו-יברודית. הכלים הקדומים שמצאו הארכאולוגים באתר והשימוש האינטנסיבי באש מעידים על שינוי התנהגותי משמעותי שחל באותה תקופה. השינוי הזה, שהוביל גם לשינוי ביולוגי באבולוציה של האדם, יכול להעיד על טיפוס אדם חדש באזורנו לפני 400 אלף שנים.

שחזור הסביבה נותן הקשר נוסף לשלב הביניים המסתורי הזה באבולוציה של האדם. לפי אחת התיאוריות, באותה תקופה נכחדו בעלי חיים גדולים רבים, כדוגמת פילים, בעקבות ציד. האדם, בצר לו, עבר לצוד יחמורים, איילים אדמדמים החיים בחורש ואף צבים. על הציד מעידות עצמות רבות, חתוכות וחרוכות, שנתגלו במערה.

פילים היו פצצת קלוריות בשביל האדם הקדמון; חוקרים מאוניברסיטת תל אביב חישבו ומצאו שמבחינה קלורית, פיל אחד שווה 80 יחמורים לפחות. לדברי פרופ' רן ברקאי, שחפר וחקר את מערת קסם, היעלמות או היכחדות הפילים דחפה את בני האדם להתאים את עצמם לסביבה החדשה, גם מבחינה ביולוגית וגם מבחינה תרבותית – וכך כדי להפיק יותר קלוריות מהיחמורים, החלו בני האדם להשתמש באש לצליית הבשר.

בניגוד לפילים, היחמורים מעדיפים את החורש הסבוך כבית גידול. אך למרבה ההפתעה, מהמחקר של קומאי עולה שסביבת מערת קסם הקדומה לא הייתה חורש כלל, אלא נוף עשבוני פתוח. אחוז גבוה של מאוד של עצמות נברנים, המבכרים שטחים פתוחים, הראתה שחורש ים תיכוני כלל לא התקיים ברוב השטח, אלא רק בכתמים קטנים בשוליים.

האם הציידים הקדמונים נאלצו כעת לכתת את רגליהם במישורים עשבוניים נרחבים כדי להגיע אל צל העצים הקריר של החורש ולצוד יחמור עסיסי? התשובה, אולי, במחקר הבא. עד אז, אפשר להשתמש בשיטה שפיתח קומאי כדי לבדוק גם אתרים אחרים, וללמוד על העבר שלנו – וגם על העתיד.

 

שלמי תודה

המחקר המתואר בכתבה לא היה יכול להתקיים ללא עבודתם המסורה והמאומצת של פרופ' רן ברקאי ופרופ' אבי גופר, מנהלי החפירות הארכיאולוגיות במערת קסם, פרופ' ד"ר לוץ כ. מאול ופרופ' ד"ר כריסטר ט. סמית', הפליאונטולוגים של החפירות במערת קסם, צוותי החפירות במערת קסם לאורך השנים ופרופ' תמר דיין, מנחת המחקר. המחקר נערך בבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ולווה ע"י פרופ' אבי גופר, פרופ' שי מאירי ופרופ' ישראל הרשקוביץ, חברי ועדת הדוקטורט של ד"ר אור קומאי

בעקבות הכתבה ב"זווית" הסיפור פורסם גם ב-הידען

שתפו‬        

רוצים גישה חופשית למערכי שיעור ופעילויות נלוות הקשורות לסיפור זה?

הרשמה בחינם
הוסיפו סיפור למועדפים

מערכים קשורים

thumbnail

לעצור את הסחף איך הצליחו האירופאים לצמצם את סחף הקרקע החקלאית ב-20 אחוז בעשור האחרון, וכך לחסוך מיליארדים?

thumbnail

הזיקית שהתחפשה מיוחד לחג: פורים מגיע להתארח פעם בשנה, אך בטבע יש בעלי חיים שחוגגים אותו באופן יומיומי – כמו הזיקיות. למעשה, התקשטותן של הזיקיות לא מוגבלת לחלקן החיצוני – ועצמותיהן של רבות מהן זוהרות דרך עורן תחת אור אולטרה-סגול. כך הזיקיות לא מפסיקות להפתיע בתחפושות מקוריות שיכולות להוות השראה לקראת החג הצבעוני ביותר שלנו

thumbnail

פטרייה קטנה ורעילה הרעלות בישראל – כפטריות אחרי הגשם? מחקר חדש חושף את דפוסי ההרעלות מפטריות בר בארצנו. הקורבנות העיקריים: ילדים עד גיל 6, וגם גברים. ומהו המרחב שבו מתרחשות מרבית ההרעלות? לא, לא מדובר ביערות צפופים – אלא דווקא במדשאות שכולנו מכירים