"יידרשו 20 שנה עד שהיער יחזור לקדמותו", זועקות הכותרות בעיתונים ביום שאחרי השריפה ביער אשתאול, הגדולה ביותר מאז השריפה בכרמל ב-2010. בשריפה, שאירעה בסוף השבוע באזור מושב תעוז שבשפלה, עלו באש כ-2,000 דונם של יער אורנים שניטע בשנות החמישים והשישים. מלבד הנזק העצום לעצים נפגעו גם בעלי חיים רבים כגון צבים, תנים ונחשים. אך האם אכן מדובר באסון אקולוגי? מחקר ישראלי מראה ששריפות יער בתדירות נמוכה עשויות לסייע ליער, וייתכן שבעוד 20 שנה יער אשתאול דווקא ייהנה ממגוון רחב יותר של צמחים ובעלי חיים.

ד"ר דן מלקינסון מאוניברסיטת חיפה והמכון לחקר הגולן, שחקר את ההשפעה של שריפות על הצומח והחי בכרמל ובגולן, אומר ששריפות התרחשו מאז ומתמיד, חלקן כתוצאה מאירועים טבעיים כגון סערות ברקים, וחלקן הוצתו על ידי האדם – שריפת חורש לשם הגדלת שטחי מרעה, למשל. "ב-99 אחוז מהמקרים, בני האדם אחראים להתפרצות השריפות בשטחים פתוחים", אומר מלקינסון. נתונים אלה מופיעים במאמר שלו ושל פרופ' עידו יצחקי מ-2012, שבו נסקרו הגורמים וההשפעות של שריפות באזורנו.

באזור הים התיכון תנאי הקיץ הקשים וטמפרטורה ממוצעת של 30 מעלות גורמים להתייבשות הצמחייה שמהווה בסיס להתפתחות ולהתפשטות של שריפות. לדברי מלקינסון, כמות החומר היבש שנשאר על העץ משמשת כמדד לדליקות. "אורנים בוגרים, לדוגמה, מכילים שרפים מאד דליקים ובנוסף שומרים אצטרובלים ישנים ודליקים על העץ". לכן הסיכוי של יער עם עצי אורן ירושלים (Pinus halepensis) כבן 80 שנה להידלק, גבוה יותר מאשר בחורש שמורכב מאלונים ומעצי אורן צעירים יותר. ביער בוגר, שרווי צמחייה דליקה ביותר, גיץ בודד יכול להצית שריפה שמתפשטת במהרה.

הגיצים עלולים להופיע ברגעים ובמקומות הבלתי-צפויים ביותר: ב-2005, למשל, נעשה בכרמל ניסיון לגנוב  שאריות ברזל בעזרת מסור דיסק שפיזר גצים לכל עבר ושהצית את האזור. במקרה אחר, שהתרחש ב-2010, במהלך טיול של חוגי סיור ברמת הגולן הונחו החניכים לשרוף את נייר הטואלט לאחר עשיית צרכיהם וגרמו לשריפת חורש גדולה בגולן.

הצבים משלמים את המחיר

ב-2009 פרסמו מלקינסון וד"ר לאה ויטנברג מחקר שהראה שהסבירות להתפרצות שריפה באזורים שונים תלויה ישירות במרחק של אותם אזורים מהכביש. כלומר, הגורם הדליק ביותר בסוגיית השריפות הוא הקרבה לאדם. העלייה ברמת החיים הובילה לניידות מוגברת, לטיולים ולמנגלים ולקומזיצים שהם טומנים בחובם. גם התפתחות החקלאות המודרנית השפיעה רבות על תדירות השריפות, דרך התמעטות רעיית הצאן בשטחים פתוחים שהובילה להצטברות צמחייה, שמהווה את בסיס החומר הדליק הנדרש להתפשטות שריפות. אזור נחל ג'ילבון שברמת הגולן, למשל, נשרף ארבע פעמים במהלך השנים 2010-2005 כתוצאה מרשלנות מטיילים.

"השריפה משפיעה בצורה שונה על מיני בעלי חיים שונים", אומר מלקינסון. "בעלי כנף, למשל, יכולים לעוף בעת שריפה. לכן, גם כשמדובר בשריפה שמתרחשת במהלך עונת הקינון, הדור החדש ימות, אך לא כל אוכלוסיית הציפורים באזור. גם בעלי חיים שמסוגלים להתחפר מתחת לאדמה ניצלים, משום שהשפעת השריפה אינה אחידה והקרקע מבודדת היטב ולכן ניתן לשרוד אותה בעומק של חמישה סנטימטר מתחת לאדמה. חיות רבות אחרות בורחות ולכן בעלי החיים שנפגעים בצורה הכי קשה הם הצבים, שאינם מהירים מספיק כדי לברוח ולא יכולים להתחפר מתחת לאדמה. לכן, אוכלוסייה שלמה של צבים יכולה להיעלם מאזור שנשרף".

למרבה ההפתעה, יש בעלי חיים שדווקא מפיקים תועלת משריפות. נמלים, למשל, נהנות מהעובדה שאצטרובלים משחררים בזמן שריפות את זרעיהם. בעבור הנמלים, ששרדו את השריפה מתחת לאדמה, מדובר בשפע מזון פתאומי של מיליוני זרעים והן עטות על השפע הזה בשמחה.

ומה לגבי הצמחים? "כל העצים נשרפים באש, כמובן" אומר מלקינסון, "אבל יש כאלה שמפיקים תועלת מהמצב החדש. עצי אורן, למשל – מפיצים את זרעיהם כתוצאה מהשריפה. צמחים אחרים, כגון עצי אלון, מתחדשים בעקבות שריפה, הודות לשורשים ששרדו מתחת לאדמה. צמחים נוספים חוזרים לאכלס את האזור באמצעות 'בנק זרעים' בקרקע או בעקבות הפצה מאזורים סמוכים".

עצים צעירים מדי

לשריפות יש תרומה חיובית חשובה להתפתחות המערכת האקולוגית, בכך שהן מעלות את מגוון מיני הצמחים ובעלי החיים. בעקבות השריפה הגדולה בכרמל בשנת 1989 נחקר ונמצא שכ-20 שנה לאחר השריפה היער הגיע לשיא ברמת המגוון הביולוגי. לכן, ביער שלא נשרף כבר 70 שנה, או ביער שנשרף כל שש שנים, יימצא מגוון מינים מצומצם יותר.

עם זאת, בהחלט אי אפשר להסיק מכך שהשריפות הן עניין חיובי ליערות וחורשים. "עצי אורן מגיעים לבגרות מינית בגיל 15-10 שנים", הסביר מלקינסון. "אחרי שריפות, ניתן לראות צפיפות גבוהה של עצי אורן צעירים ועם הזמן, כחלק מתחרות, חלקם גדלים וחלקם קמלים. אם שריפה נוספת פורצת תוך זמן קצר, העצים לא מספיקים להגיע לבגרות מינית ומקור הזרעים להתחדשות האורנים נעלם מהאזור. שריפות תכופות מכלות את האנרגיה ברקמות התת-קרקעיות של העץ והוא לא יוכל להתחדש שוב".

מחקרים מצביעים על כך שבאזורים שנשרפו בתדירות גבוהה אכן נמצא שינוי בחברת הצומח. המסקנות, על פי מלקינסון, הן שפרק הזמן בין שריפות חיוני להתאוששות ולהתפתחות היער והמגוון הביולוגי ולכן יש לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע שריפות בתדירות גבוהה.