חזרה לרשימה >


פרופ’ אילת ברעם צברי

חוקרת תקשורת המדע, הפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה, הטכניון

01/05/2020 document ניוזלטר-זווית-בחינוך-מאי-2020-1.pdf thumbnail


מה זה תקשורת המדע, ומה בין תקשורת המדע לחינוך?

“תקשורת המדע היא תחום העוסק בקשר שבין הקהילה האקדמית לבין קהלים אחרים. המחקר של תחום זה בוחן כיצד החברה תופסת את המדע, כיצד המדענים מציגים את המדע, וכיצד שני העולמות הללו, של חברה ומדע, מתקשרים ביניהם.

הקשר של תקשורת המדע לחינוך הדוק מאוד. מדובר על שני תחומים בעלי מטרה משותפת – הקניית הכלים והמיומנויות שיסייעו להצמיח ציבור אזרחים שמסוגל לקבל החלטות מושכלות, גם במישור האישי וגם במישור החברתי-לאומי. בתחום החינוך המדעי המטרה הזו נקראת “אוריינות מדעית”. על אף שאוריינות מדעית נבחנת לרוב רק בקרב תלמידי בית הספר, מטרתה האמיתית היא שהאזרחים הבוגרים ייקחו את הידע והמיומנויות שהם רכשו, ויישמו אותם באופן מושכל בתהליך קבלת ההחלטות במשך חייהם הבוגרים.”

מהם תחומי המחקר שלך?

“אני מתעניינת באופן שבו אנשים שאינם מדענים, ושהפעם האחרונה שבה הם למדו מדעים הייתה בחטיבה או בתיכון, משתמשים בידע מדעי בחיי היומיום שלהם. איך הם רוכשים ידע? איך הם מחליטים איזה ידע עליהם לרכוש? כיצד הם מבנים את הידע ומפרשים אותו? אילו החלטות שקשורות במדע הם מקבלים? והאם הידע שיש או אין ברשותם מסייע להם בקבלת ההחלטות הללו?

ביחד עם קבוצת המחקר שלי, אנחנו מנסים למצוא את הקשרים בין מה שאנשים למדו בבית הספר, ובין הידע שלהם כיום וההחלטות שהם מקבלים.”

איך הגעת לתחום?

“את דרכי המקצועית התחלתי כעיתונאית. מאוחר יותר כשהתחלתי ללמוד הוראת המדעים, חשבתי על כך שלתקופת בית הספר, שהיא תקופה יחסית קצרה בחיינו, אנו מקדישים תשומת לב רבה אבל כלל לא מייחסים חשיבות לידע אליו אנו נחשפים מעבר לתקופת בית הספר, ולמעשה אורך כל חיינו. ככה הגעתי לחקור את תקשורת המדע, מתוך עניין במה שקורה לאנשים בוגרים בתהליך הלמידה לאורך החיים, וזאת בשונה מלמידה בבית הספר.”

טרנד עכשווי בתחום המחקר שלך:

“כרגע הרבה חוקרים את תפיסת הסיכון לגבי הקורונה, ואת הקשר שבין תפיסת הסיכון והנורמות שאנשים מחזיקים בהן (או חושבים שהאנשים בסביבתם מחזיקים בהן), ובין מידת ההיענות לביצוע הנחיות הבריאות.”

מה זה פייק ניוז?

“לידיעות כזב יש מספר הגדרות, ולא קיימת הגדרה שמוסכמת על כל החוקרים בתחום. למשל, על פי אחת ההגדרות פייק ניוז אלו חדשות שפורסמו במקורות שאינם אמינים. כלומר, ה”פייק” הוא ברמת המקור, ולא ברמת הסיפור. הגדרה נוספת לפייק ניוז, ממקמת אותם על הטווח שבין המיס-אינפורמציה (הפצת מידע מוטעה ללא כוונת זדון), לדיס-אינפורמציה (הפצת מידע מוטעה בכוונת זדון, מתוך רצון להטעות). עוד הגדרה שמקובלת כיום, מחלקת את הפייק ניוז לשבע קטגוריות, כאשר בקצה האחד נמצאת הסאטירה או בדיחה שיצאה מכלל שליטה, ואילו בקצה השני נמצא תוכן מזוייף במזיד. בין שתי הקטגוריות הללו נמצאות קטגוריות נוספות, כמו למשל פרסום תוכן אמיתי תחת כותרת שהיא מטעה, או הצגת תוכן בהקשר שיקרי.”

מדוע חשוב להקנות לתלמידים כלים לזיהוי פייק ניוז, וכיצד ניתן לעשות זאת במסגרת שיעורי המדעים?

“ניתן להקנות לתלמידים את הכלים והמיומנויות במסגרת השיעורים, אך חשוב שזה יעשה בהקשר כמה שיותר אותנטי. המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, של משבר הקורונה, מספק הרבה מאוד דוגמאות טובות ואותנטיות שניתן להתאמן עליהן יחד עם התלמידים. כך לדוגמה ניתן להצביע על המאפיינים הבאים בעת התייחסות לפייק ניוז בכיתה:

א) מאפיינים סגנוניים – שימוש רב באימוג’ים, סימני קריאה רבים, שימוש בשפה מתלהבת, שגיאות כתיב, או שגיאות תרגום, יכולים לרמז על פייק ניוז, בייחוד כשהידיעה מיוחסת לגורם רשמי כמו משרד הבריאות.

ב) תאריכים לא תואמים וציטוטים לא מדוייקים – למשל, בשנת 2015 גייטס התריע כי האיום הבא שיפקוד את האנושות יהיה מחלה נגיפית. בשל דבריו אז, עם פרוץ מגיפת הקורונה, יוחסו לו ברשת כל מיני תיאוריות קונספירטיביות הטוענות שהוא האחראי להפצתה. זו קונספירציה הזויה שמכעיסה אותי באופן מיוחד.

ג) תוכן מדעי שגוי – למשל בהקשר של הקורונה, אנחנו רואים כל מיני ידיעות לגבי “תרופות פלא”, שכאשר בוחנים אותם רואים שמבחינה מדעית הם אינם נכונים. דוגמה כזו ניתן לראות בדבריו של טראמפ, שהציע לשקול להחדיר חומרי חיטוי לריאות של חולי קורונה. אז זה למשל משהו שמורה למדעים בהחלט יכול לדבר עליו עם התלמידים שלו – למה מה שעובד כחומר לחיטוי משטחים, עשוי שלא להועיל לריאות שלנו, ואף לגרום לגופינו נזק חמור בהרבה.

דוגמה נוספת לפייק ניוז שרץ ברשת, שמציע לאכול מזונות בסיסיים, כמו למשל לימון. אני חושבת שמורה למדעים או כל מורה למעשה, יכול להצביע בפני תלמידים שלו על זה שיש כאן איזשהו כשל.

בשנים האחרונות דובר רבות על כך שמהפכת האינטרנט גרמה למורה לאבד את תפקידו כמקור ידע, היות וכיום הידע נמצא לכולנו בקצות האצבעות, ותפקיד המורים הוגדר כזה של מתווך או מנטור. אני לא מסכימה עם הדוגמה הזו מכמה סיבות. ראשית, העובדה שבארץ אנחנו מדברים עברית או ערבית, אז כבר הקביעה האוטומטית שכל המידע בקצות אצבעותינו שגויה. רוב המידע באינטרנט מצוי באנגלית, מה שמקשה על השגתו על ידי אלו שאינם קוראים אנגלית. בנוסף, גם אם יש לנו את היכולת לקרוא את המידע, אין זה אומר שאנחנו בהכרח מבינים את הכתוב. סיבה נוספת היא שהחיפוש באינטרנט יכול להביא למציאת כל מיני תכנים, בכל מיני רמות, וחלק מאותם תכנים אינם נכונים, ואף שקריים. היות ואני מאמינה במומחיות, אני חושבת שלמורי המדעים יש את המומחיות אותה רכשו בהרבה מאוד שנים של למידה פורמלית ולמידה מתמשכת לאורך החיים, ואת המומחיות הזאת הם צריכים ויכולים להביא לכיתה כדי לעזור לתלמידים שלהם גם להבין בעצמם איך ניתן לזהות פייק ניוז, וגם כדי להצביע על כשלים ולעורר מעט ספק, שיעודד את התלמידים לפיתוח חשיבה ביקורתית.

כמו כן, המורה יכול להדגים לתלמידיו על ידי מודלינג כיצד מחפשים מידע, איך מגיעים למסקנות לגבי מהימנות המידע, והאם כדאי להעביר הלאה את המידע.”

מסר מאילת: “גם המורים וגם התלמידים יכולים לעשות שינוי חיובי בכל הנוגע לכמות הכזבים והשקרים בסביבתם. נכון שמדובר בבעיה גדולה שמשפיעה על הרבה מאוד אנשים, ואין לנו את האפשרות להגיע לכולם, אבל אם נסתכל על מעגל הקרוב אלינו נראה שדווקא יש לנו השפעה על לא מעט אנשים – המשפחה, החברים, האנשים שלומדים איתנו, או עובדים איתנו. אני גם חוששת שכל אחד מאיתנו נמצא במקומות בהם משתפים פייק ניוז, וכשאנחנו נחשפים למידע כזה אנחנו יכולים להצביע על הכשלים, או לערער בעדינות על הכתוב. בסך הכל, רוב האנשים מספיק נבונים כדי לזהות חוסר אמינות ברגע שמקדישים עוד קצת מחשבה בראש פתוח. זהו גם חלק מתפקידו של המורה, לתת מקום לקצת ספק.”



הבא קודם


הירשמו לניוזלטר שלנו

עקבו אחרי זווית