איך עושים חינוך בשעת משבר אקלים?

היום – יותר מאי פעם – אנחנו נדרשים ללמד את תלמידינו ותלמידותינו על משבר האקלים, ובכך להפוך אותם למנהיגים בתחום, לפני שיהיה מאוחר מדי. דעה

איך יוצרים שינוי? בספרו "להתחיל עם למה" מתאר הסופר סיימון סינק את הצורך להתחיל בשאלה: למה זה חשוב? מה התכלית ומה המטרה שלשמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? השאלות "איך אנחנו עושים זאת?" ו"מה התוצרים?" הן רק הבאות בתור.

אחד התחומים שנדרש בהם שינוי עולמי – על ידי פעולה נרחבת ומיידית – הוא משבר האקלים, שמשפיע יותר ויותר על כל תחום בחיינו. ה"למה" בהקשר זה הוא ברור למדי: עלינו לצמצם את המשבר כדי שכולנו – בני אדם, בעלי חיים וצמחים – נוכל להמשיך ולהתקיים על פני כדור הארץ לעוד שנים רבות.

ועכשיו, בעיצומה של שנת הלימודים, חשוב שנקדיש זמן לחיבור שבין חינוך – הכלי שבעזרתו אפשר לענות נכונה על שאלות כמו "למה" ו"איך" – לבין המשבר העולמי. מקרב תלמידות ותלמידי ההווה יצמחו מנהיגות ומנהיגי העתיד, שיובילו דרכי התמודדות טכנולוגיות, כלכליות וחברתיות עם המשבר – ועלינו לדעת איך לתת לאותם צעירים וצעירות את הכלים ליצירת אותו שינוי.

אז איך עושים את זה? איך מחברים בין התלמידים – מי שיהפכו למנהיגי ולמנהיגות העתיד – לבין המשבר העולמי, באופן שלא גורם חרדה נוראית אך שולח את אותם צעירים וצעירות לפעולה?

לא הבעיה – הפתרון!

החינוך ממלא תפקיד מרכזי בהתמודדות שלנו כמדינה וכחברה עם המשבר הגדול שמאיים עלינו, ומכיוון שמרבית ההתמודדות תוטל על כתפי הצעירים – שיהיו כאן הרבה אחרינו – חשוב לעודד אותם להשתתף בשיח הציבורי. כלומר, במקום לראות בצעירים את הבעיה ולהתמקד בשינוי התנהגותם הנקודתית של אותם פרטים – חשוב לפתח אצלם ידע ומיומנויות שיאפשרו להם לקחת חלק במרחב המדובר.

עם זאת, ידע על המשבר עלול לגרום לדאגה ולעיתים אף לחרדת אקלים. לכן, חינוך בגזרה זאת צריך לחזק את תחושת המסוגלות של התלמידים להתמודד עם המציאות המשברית. אין להטיל על כתפי התלמידים ציפיות שהמבוגרים לא עומדים בהן, יש לייצר אצלם את ההבנה שהפעולות שיכולות להפחית את המשבר קשורות להתנהלות של ארגונים גדולים ומדינות, ושהם יכולים להשפיע על אותם גופים. במילים אחרות: עלינו לפתח את המנהיגות האקלימית של התלמידים שלנו.

אדם פלוס טבע

מנהיגות אקלימית חינוכית צריכה לנטוע בלבבות את תחושת המחויבות לאקלים, לסביבה, לחברה ולבני האדם כולם – כמהלך קוהרנטי, שמהדהד את הקשר ההדוק שבין האדם לטבע ולבריאה.

דרך אפשרית אחת ליצירת מנהיגות אקלימית היא לעודד בקרב התלמידים עיסוק אומנותי במשבר האקלים. העשייה הזאת יכולה להוביל לפרסום היצירות – וזאת, למען העלאת המודעות למשבר ויצירת שיח סביב דרכי ההתמודדות איתו.

דרך נוספת היא עשייה קהילתית – למשל, קידום מרכזים שיאוישו על ידי מתנדבים ויספקו הדרכה בנושאים כמו יצירת קומפוסט והתקנת פאנלים סולאריים, איתור אוכלוסיות פגיעות ומיפוי צורכי הקירור וההצללה שלהם. פעולות כמו אלה יכולות להתבצע במסגרת החינוך הפורמלי או הבלתי פורמלי, בתוכניות של משרד החינוך או של הרשות המקומית.

חשוב לציין שמנהיגות אקלימית חינוכית צריכה לכלול עשייה של תלמידים ומורים בהיבטי המיטיגציה (איפחות) והאדפטציה (הסתגלות) למשבר.

דוגמה לפעילות כזאת שכבר מתרחשת היא של משרד החינוך, בשיתוף המשרד להגנת הסביבה, שהחל משנת הלימודים הקודמת משלב את משבר האקלים כתחום לימודי תוך הנעה לפעולה של התלמידים ובנייה של תרבות בית ספרית שמקדמת פעולה אקלימית.

בשורה התחתונה, מנהיגות חינוכית אקלימית שואפת להקנות לדור העתיד ידע, מיומנויות, ערכים ועמדות לגבי הקשר הבלתי אפשרי לקיטוע בין האדם לסביבתו ולהשפעתו על האקלים ועל הטבע. היא מעניקה מניע עמוק לשינוי, לשיפור, לשיקום ומייצרת קריאה ליצירת עולם טוב יותר.

אנחנו נדרשים היום, יותר מאי פעם, להובלה ולמנהיגות אקלימית. עלינו לחזק את תחושת המסוגלות של התלמידים והתלמידות שלנו – מתוך הנחת יסוד שקובעת שהמשבר הוא קשה אך שאפשר להפחית ולהתמודד איתו. כך נעניק כוח והשפעה למי שבעתיד יהיו קובעות המדיניות, ההורים, המדעניות והמחנכים של כולנו.

השגריר גדעון בכר הוא השליח המיוחד לשינוי האקלים ולקיימות במשרד החוץ.
ד"ר גילמור קשת-מאור היא מנהלת אגף מדעים במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך.