במאה ה-21, לשליש מהאנושות אין גישה לשירותים ברמה מספקת. מהי רמה מספקת? לפי הגדרת ארגון הבריאות העולמי, אלו הם שירותים המאפשרים הפרדה היגיינית בין האדם לצרכים, והמשמשים רק משק בית אחד. כולם צריכים לעשות את הצרכים שלהם בסופו של דבר, ועבור חלק משמעותי מאוכלוסיית העולם שירותים אינם חדר קטן ופרטי אלא שירותים ציבוריים, בור באדמה, שטח פתוח ואפילו שקית ניילון.
המשמעות של מחסור בסניטציה היא בראש ובראשונה תחלואה. מגע עם צואה מעביר מחלות – טפילים, חיידקים ונגיפים רבים מועברים באמצעות חלקיקי צואה שמגיעים לפה. זהו גורם מרכזי למוות ממחלות מעיים והוא קשור גם להעברה של מחלות טרופיות כמו בילהרציה וטרכומה (גרענת), וכן להגדלת הסיכון להיריון שמסתיים בלידת תינוקות קטנים או מוקדם מהצפוי. המסלול שעוברים חלקיקי הצואה יכול להיות ישיר למדי, למשל ידיים שלא נשטפו, וגם יכול להיות עקיף – למשל דרך מי שתייה, ואז היעדר הסניטציה הופך גם לבעיה סביבתית.
"בהרבה מהמקומות בעולם שבהם קיים מחסור בסניטציה, למשל באזורים רבים באפריקה שמדרום לסהרה, מי התהום גבוהים. כשיורד גשם הוא אוסף את החומר האורגני אל מי התהום, וכששואבים מים לשתייה החומר המזיק עולה יחד איתם", מסביר פרופ' נעם וייסברוד מהמכון לחקר המים באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "לעתים קרובות יש גם נחלים ומקווי מים קטנים שמנקזים אליהם מים עיליים, מפני השטח, שגם הם משמשים לשתייה, ומה שמגיע אליהם הוא כמובן בדיוק מה שנשאר בשדה".
כאשר מי התהום גבוהים גם בורות ספיגה יכולים לגרום לזיהומם, אומר פרופ' וייסברוד. הוא מדבר על בורות באדמה שאליהם זורמים מי השפכים כדי להרחיק אותם מהבתים, ומשם הם מחלחלים אל האדמה. למרות זאת, הוא מסביר, אין זה הכרח אם חפירת הבורות מתוכננת כראוי: "אם מי שחופר אותם יודע איפה מי התהום ואיפה הבארות, הכול בסדר.
"עד לפני 20-15 שנים, היו ברבים מיישובי החוף בישראל בורות ספיגה. אנחנו לא הרגשנו את זה, כי יש לנו שירותים מודרניים בבית ומערכת ביוב סגורה". הרבה בארות באקוויפר החוף מזוהמות מסיבות שונות, והביוב הוא אחת מהן – אף כי לא הסיבה העיקרית. על פי ארגון הבריאות העולמי, נטל התחלואה כתוצאה מתנאי סניטציה ירודים, היגיינה לקויה ומקורות מים מזוהמים מגיע לכ-10% מכלל התחלואה בעולם. מאז שנות ה-90 יש בישראל תקנות למניעת זיהום מים שהובילו לצמצום משמעותי בשימוש בבורות ספיגה.
מבחינה חברתית, היעדר שירותים הוא בעיה מהותית במיוחד עבור נשים וילדות. הן חשופות יותר לפגיעה מינית כשהן צריכות לעשות את צרכיהן במקום פתוח, ולעתים קרובות הן נמנעות מלהגיע לבית הספר בזמן הווסת.
איך יוצרים ביקוש לשירותים?
בשנת 2000, האו"ם הכריז על רשימת יעדים עבור העולם ל-15 השנים הקרובות. אחד מ"יעדי המילניום" הללו היה להבטיח קיימות סביבתית, ותת סעיף של היעד הזה היה להקטין בחצי את מספר האנשים שאין להם גישה לשירותי סניטציה מספקים עד שנת 2015. השנה הסתיימה זה עתה, אך המטרה הזו לא הושגה. יש שיפור ניכר במצב שירותי הסניטציה בעולם מאז סוף האלף הקודם, אבל המספר הזה קטן רק בשליש ולא בחצי. הפרש של 700 מיליון בני אדם.
בדרך להטמעה של תכניות סניטציה יש מכשולים רבים. זה לא נושא נעים במיוחד, ורבים מעדיפים להימנע מלדבר עליו ישירות. בכל תרבות אנושית יש כללים חברתיים מסוימים לגבי עשיית צרכים, ולעתים השירותים שמתקינים ארגוני סיוע וממשלות פשוט לא תואמים את התרבות המקומית, ולא מלווים בהסברה טובה מספיק. התוצאה היא שהמתקנים נותרים ללא שימוש.
מאמר מקיף שהתפרסם בכתב העת PLOS Medicine סקר שורה של מחקרים מהשנים האחרונות, המראים שהשיטות המוצלחות להתמודדות עם בעיית השירותים הן אלה המשווקות את שירותי הסניטציה במטרה ליצור ביקוש בקרב התושבים, ומשלבות את הסקטור הפרטי בבניית השירותים ובפינויים. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל מרבית תכניות הסניטציה עד עכשיו התמקדו במימון בניית שירותים על ידי המדינה או עמותות, ואולי כללו גם מעט הסברה בנושא העברת מחלות.
סקרים שנעשו בקרב תושבים בגאנה ובבנין הראו שהמניעים העיקריים שלהם לרצות לבנות שירותים בביתם הם נוחות, ניקיון, תחושת ביטחון, רצון לפרטיות ולמעמד חברתי גבוה יותר – ולאו דווקא מניעת מחלות. עוד אסטרטגיה מועילה, לפחות באזורים כפריים, היא יצירת מחויבות ברמת הקהילה. למשל, להכריז על כפרים כעל נקיים רק אם כל תושביהם בנו ומשתמשים בבורות ספיגה.
"קשה לנו להבין, אבל דברים שלנו נראים ברורים – כמו לדאוג לסביבה ולתכנן לטווח הארוך – הם אפשריים כי החיים שלנו די נוחים", מוסיף פרופ' וייסברוד. "האנשים שמתמודדים עם הבעיות האלה חיים לרוב מדולר או שניים ליום ונמצאים במאבק הישרדות יום-יומי. קשה לתפוס במצב הזה מדוע צריך להשקיע זמן וכסף בשינוי של אורח החיים בצורה משמעותית כל כך. האם כל אחד מאתנו היה יוזם סניטציה אם היא לא הייתה שם מלכתחילה? אני לא בטוח". הוא מסכים ש"האתגר הוא קודם כול לשכנע את המשתמשים שזה חשוב ושווה את ההשקעה".
להמציא את השירותים מחדש
דרך נוספת להפוך את השירותים לאטרקטיביים יותר בעיני המשתמשים היא פשוט להמציא שירותים טובים יותר. זו מטרתו של האתגר שעליו הכריזה קרן ביל ומלינדה גייטס לפני כמה שנים. הדרישות: שירותים יעילים, זולים (פחות מחצי סנט ליום למשתמש), שלא דורשים חיבור לתשתיות (מים, ביוב או חשמל) ושיכולים להיות רווחיים עבור עסקים מקומיים שיספקו אותם.
אחת ההמצאות שקיבלו מענק מהקרן היא Sol-Char, פיתוח של אוניברסיטת קולורדו בבולדר. השירותים מפרידים בין השתן ובין הצואה, ובעזרת אנרגיה סולרית מטפלים בכל אחד מהם בנפרד. השתן מחוטא באמצעות חימום ויכול לשמש כדשן עתיר חנקן, והצואה עוברת תהליך זיקוק יבש (פירוליזה) והופכת לפחם. הפחם נדחס ללבני בעירה קטנות שיכולות לשמש כדלק לכירות בישול וחימום.
עוד מיזם שממומן על ידי קרן גייטס הוא ה-Omni Processor, שהוא מתקן מרכזי שיש להביא אליו את השפכים. המתקן מפריד בין המים שבשפכים לבוצה בעזרת אידוי. הבוצה המיובשת נשרפת ומשמשת להפקת חשמל שמפעיל את המכונה כולה, ועודפי החשמל שהמתקן מייצר עוברים לשימוש לקהילה. אדי המים שהופרדו עוברים דרך מערכת סינון שמספקת בסופו של דבר מי שתייה נקיים. מספיק נקיים אפילו בשביל ביל גייטס. היזם שיקים את המתקן יקבל תשלום עבור איסוף השפכים ועבור התוצרים – מים וחשמל, וכך יוכל ליצור עסק רווחי.
אלה רק שתי דוגמאות, ויש עוד לא מעט המצאות חדשות המאפשרות טיפול יעיל וזול בשפכים ללא צורך במערכת ביוב או חשמל. חלקן, כמו זו של חברת Sanergy , כבר פועלות בשטח. טכנולוגיות כאלה יכולות להיות רלוונטיות גם עבור מדינות מפותחות, בעיקר באזורים מבודדים שאין בהם מערכת ביוב מרכזית – לא רק בהודו, בארצות אפריקה ובסין, אלא גם באוסטרליה, בקנדה ובארה"ב. מערכות ביוב מרכזיות שבהן כל השפכים מפונים למוקד אחד שבו הם מטופלים יקרות וצורכות מים רבים. בסופו של דבר, גם במקומות שבהם קיימים שירותי סניטציה מספקים, אולי לא יזיק לחשוב על השירותים מחדש.
