יש כאלה שטוענים שעבודת הארכיאולוג דומה לחיטוט באשפה. יכול להיות שזה קצת נכון: הארכיאולוג נובר בפח הזבל של ההיסטוריה – ערימות של חומרים שיצרו משימוש לפני מאות ואלפי שנים – ובעזרת אותם חפצים משומשים, הוא מצליח להחזיר לחיים תרבויות, התנהגויות ונופים קדומים. זה אולי הקסם הגדול של הארכיאולוגיה.

אבל החוויה שציפתה לי בפעם האחרונה שביקרתי באתר הארכיאולוגי בחוף קיסריה לא הייתה קסומה, והוכיחה לי שלפעמים ארכיאולוגים באמת צריכים לנבור בזבל. בתור גיאו-ארכיאולוגית שחוקרת עדויות לצונאמי קדום בחוף קיסריה, יוצא לי לבקר בחוף הזה לעתים קרובות. בפעם האחרונה ליוויתי למקום קבוצה מחו"ל, שבאה להתרשם מהאתר הייחודי הזה, שהוא גן לאומי בעל חשיבות בינלאומית. כשהגענו לחוף, ליד האקוודוקט המרשים, גיליתי שהמקום מלא זבל. היה קשה לראות את החוף מתחת לשכבה של פסולת. אחד המבקרים שאל אותי למה לקחתי אותם למזבלה המקומית, ואני התפתלתי והסברתי (שוב) שלמדינת ישראל יש עוד דרך ארוכה עד שתצליח ללמד את התושבים לא לטנף את החופים שלה.

אני באמת לא מבינה איך אנשים יכולים לטרוח להביא לחוף גנרטורים, ספות, ציליות וטונות של כלי פלסטיק לערב קריוקי (כי הרי זה מה שעושים בים – קריוקי), אבל לא יכולים לטרוח שתי דקות ולפנות את הזבל מהחוף לפני שהם עוזבים אותו. בהרבה שמורות טבע בחו"ל יש חוקים קשוחים בעניין הזה, ולאנשים ברור אילו דברים מותר להכניס לשמורה. כלי פלסטיק הוא לא אחד מהם.

אם יש משהו בעולם שהייתי רוצה להעלים בנקישת אצבע, זה את בקבוקי הפלסטיק. מספרים על David Gallo, חוקר האוקיינוסים המפורסם, שבאחת הפעמים ששלח צוללת רובוטית למעמקי האוקיינוס, גילה שם בקבוק קולה. זה מה שהפך אותו לדובר נלהב למען שימור האוקיינוסים. לבקבוקים האלה, כמו שאר פסולת הפלסטיק, לוקח אלפי שנים להתכלות, ובינתיים הם מזהמים את הסביבה ופוגעים במקורות המים ובבעלי חיים (תקראו למשל את הסיפור על צב הים הזה).

מדינת ישראל היא מדינה קטנה, ולכן צריכה לשמור הרבה יותר על אוצרות הטבע שלה. המרחבים הימיים של המדינה מגדילים את הטריטוריה שלה מאוד – אבל עד שנתעורר וניזכר בהם, כבר לא יהיה על מה לשמור. המדינה מוכרחה להשקיע באכיפה ובחינוך של הציבור לנקות אחריו את הפסולת מהחופים. בסופו של דבר, השאלה היא באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות, איזה אוויר אנחנו רוצים לנשום, אילו מים אנחנו רוצים לשתות ואיך אנחנו רוצים לראות את הטבע שמסביבנו. עוד לא מאוחר לשנות את התפיסה, ולקחת ברצינות את המלחמה בפסולת בחופים.

ד"ר בברלי גודמן היא חוקרת מבית הספר למדעי הים ע"ש ליאון צ'רני באוניברסיטת חיפה.