דם, צפרדע, שינוי האקלים?

בעידן של בצורות, שיטפונות והוריקנים עוצמתיים, מכות מצרים מזכירות לנו מה קורה כשמתעלמים מסימניו של אסון סביבתי מתקרב

פסח הוא אולי החג המשמעותי ביותר בלוח השנה היהודי. שחרורם של בני ישראל מעבדות לחירות ומסעם במדבר לארץ ישראל מהווה נקודת מפנה מרכזית בהיסטוריה של העם היהודי, שמועברת מדור לדור כבר אלפי שנים.

אך מלבד החשיבות ההיסטורית והדתית שלו, פסח, כמו חגים יהודיים רבים אחרים, נושא איתו גם מסר סביבתי, וייתכן שהוא רלוונטי היום יותר מתמיד.

לפני שבני ישראל יוצאים ממצרים, מטיל אלוהים על המצרים שורה של מכות – רובן אסונות טבע, שגורמים לפרעה לשחרר את בני ישראל מחיי השעבוד במצרים. בכל פעם שפרעה סירב לשמוע בקולו של אלוהי ישראל, נחתה עליו ועל תושבי מצרים עוד מכה כואבת.

אך בעוד שהלקח המוסרי-תיאולוגי מאחורי רצף האירועים הזה ברור ומוכר, הסיפור של עשר המכות מכיל גם מרכיב סביבתי שמשקף בצורה מדויקת להפליא תהליכים שמתרחשים לנגד עינינו בעולם כיום. ליל הסדר הוא הזדמנות לעצור ולקרוא את סיפור עשרת הדברות מזווית קצת אחרת – הזווית הסביבתית.

להקשיב לצפרדעים

המכה הראשונה שנחתה על המצרים היא הפיכת מי הנילוס לדם. הנילוס, עורק החיים והמקור העיקרי של מים לחקלאות במצרים, הוא מה שאפשר את כינונה של התרבות המצרית העתיקה בלב המדבר מלכתחילה.

קריאה סביבתית של המכה הזו מחברת אותנו לתהליכים שמתרחשים היום, כאשר זיהום של נהרות, אגמים ומי תהום גורם להידרדרות של מערכות אקולוגיות חיוניות, לאובדן של בתי גידול ומגוון של בעלי חיים וצמחים. "זה לא צירוף מקרים שהמרכיב הראשון של המערכת האקולוגית המצרית שאלוהים מכה בה הוא המים", מסביר הרב יונתן נריל, מייסד ומנכ"ל המרכז הבין-דתי לפיתוח בר-קיימא. "זהו בעצם זיהום מים בצורתו המובהקת ביותר. זה הופך אותם לא רק לבלתי ראויים לשתייה עבור בני האדם, אלא משפיע גם על כל האורגניזמים שחיים בהם".

בהקשר זה, נריל מדגיש גם את חשיבות סדר המכות. "המכה השנייה היא מכת הצפרדעים. בעלי חיים אלה הם דו-חיים, וחיים הן במים והן ביבשה, אך בעיקר במים או בקרבתם. הקשר בין שתי המכות אינו מקרי; המים של הנילוס יוצאים מאיזון, ולכן הצפרדעים יוצאות מאיזון. הן נמלטות מהמים, עוברות לאדמה והופכות למזיקים שפוגעים בחברה המצרית".

צפרדעים הם אינדיקטורים לתפקודה התקין של המערכת האקולוגית של בתי גידול לחים מפני שהם בין בעלי החיים הראשונים שמושפעים משינויים בסביבת המחייה שלהם. ברחבי העולם, מספר גדול של דו-חיים (צפרדעים וקרפדות בפרט) נמצאים בסכנה עקב זיהומים שונים, קיטוע של סביבת המחייה שלהם בשל פעילות אנושית ובשל שינוי האקלים.

"מה שאנחנו רואים כיום דומה מאוד למה שקרה בסיפור עשר המכות", אומר נריל. "אנחנו כבר חווים היום את שינוי האקלים, למשל, אבל עדיין לא ממש מרגישים את השלכותיו. זה נכון גם לגבי המכות הראשונות והחברה המצרית: מכת הדם הייתה מטרד, אבל הוא חלף. מכת הצפרדעים הייתה מטרד גם היא, שנכנס לבתיהם של המצרים, אבל גם הוא נעלם. אם היו מקשיבים למשה ולומדים מהסימנים ששלח אלוהים, הם לא היו צריכים לסבול את יתר המכות. הצפרדע הייתה אינדיקטור", מוסיף נריל.

ארבה, והרבה

ואכן, המכות שבאו בהמשך לא היו רק חמורות יותר מבחינת היקפן, אלא שהן גם הכבידו יותר ויותר על החברה המצרית. המכה השלישית, מכת הכינים, כבר עברה לתחום שהשפיע באופן ישיר על בריאות הציבור המצרי – אם כי, ברמת פגיעה נמוכה יחסית. אך כל אחת מהמכות הבאות הביאה יותר נזק והרס שהשפיעו קשות על אוכלוסיית מצרים, ואת כולן ניתן לשים בהקשר עכשווי של השפעות האדם על הסביבה – החל מחיות בר שפלשו לשטח המחייה של האדם (במכת ערוב, המכה הרביעית), המשך בהתפשטותן המוגברת של מגפות (דבר ושחין), וכלה בברד ובארבה שפקדו את ארץ מצרים, והותירו אחריהם חורבן והרס. ככל שפרעה התמיד בסירובו להיענות לדרישתו של אלוהי היהודים, ההשלכות הפכו קשות יותר ויותר.

בראייה סביבתית, מצביע הרב נריל על קשר סיבתי בין המכה השביעית והשמינית, ברד וארבה, בדומה לקשר בין שתי המכות הראשונות, דם וצפרדע. לפי הקריאה הסביבתית שהוא מציע, סביר שהברד היה בין הגורמים להתפרצות הארבה, מפני שאחרי תקופות גשומות, מספר החגבים בטבע ובמיוחד באזורים מדבריים, גדל באופן טבעי. לאחר מכן, בתהליך שנחקר כיום ברחבי העולם, החל להתהוות נחיל ארבה: החרקים ששרדו הצטברו באזורים שלא נפגעו על ידי הברד, שם התחילו ליצור את הקשרים שיובילו ליצירת הנחיל. חגבים הם בדרך כלל יצורים שחיים בבדידות, אך על פי מחקר משותף של חוקרים בריטים ואוסטרלים, הפרשת סרוטונין על ידי החגבים כאשר הם נמצאים בצפיפות הופכים אותם אט-אט לנחיל, שביכולתו לפשוט על שדות חקלאיים ואזורים טבעיים ולגרום להם נזק רב.

עבדים לדלקי מאובנים

גם אם פרעה לא היה מומחה לענייני סביבה, הרי שהיו לו יועצים מיומנים שהיו אמונים על התרעה בפני קטסטרופות מסוג זה. חרטומי מצרים, שמוזכרים בספר שמות, מורים לפרעה לחדול מעקשנותו ולשחרר את בני ישראל – אך הוא בשלו, מסרב. נריל מוצא הקבלה בין חרטומי מצרים למדענים של היום: סירובן של ממשלות להישמע להתרעות המדענים ובחירתן לקבל החלטות איטיות ולא אפקטיביות לגבי משבר האקלים העולמי הוא אלמנט נוסף שמחבר בין עשר המכות לעולמנו כיום.

"בשנת 1896, הכימאי השוודי סוונטה ארהניוס היה בין הראשונים שהתייחס לאפשרות של שינוי אקלים מעשה ידי אדם, והוא אף זכה בפרס נובל. ב-1965 הזהירו מדעני האקלים את נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון מפני ההשפעות של פליטות גזי חממה. החברה האנושית ידעה על הבעיה הזו לפחות 50 שנה, ואפילו 120 שנה", אומר נריל. "יש זיקה עמוקה בין המצרים שמשעבדים את בני ישראל לאופן שבו האנושות כיום משועבדת לדלקי מאובנים. ואף שהמדענים מזהירים אותנו שעלינו לשנות את אורח החיים שלנו, זה לא קורה בקצב מספק, והחברה אף נעשית צרכנית יותר", מוסיף נריל.

עשר המכות מסתיימות בעונש האולטימטיבי, מותם של כל הילדים הבכורים במצרים. במובן עכשווי, המכה העשירית יכולה להתפרש כקץ האנושות או הציוויליזציה האנושית כפי שאנו מכירים אותה. עם זאת, נריל סבור כי זהו הקו המפריד בין הקריאה הסביבתית של סיפור פסח למציאות של היום. "אנחנו צריכים לזכור שמכת בכורות אמנם הייתה קטסטרופלית, אבל בסופו של דבר מצרים התאוששה ממנה ומעוולותיו של פרעה. במונחים של שינוי האקלים, אין לנו הזדמנות שנייה", הוא מדגיש.

אך נריל נשאר אופטימי. "אני מאמין שעדיין יש לנו זמן לשנות את מהלך העניינים, אבל הזמן אוזל. אסור לנו להמשיך ב'עסקים כרגיל'; אנחנו צריכים להגיב עכשיו ולהגיב כראוי. אחרת, אנחנו מעמידים את חיינו, את חייהם של ילדינו, את חייהם של נכדינו ואת חייהם של 15 מיליון מינים של צמחים ובעלי חיים על פני כדור הארץ בסכנה גדולה", הוא מסכם.