בין פריז לגלזגו: אופטימיות על סף תהום

לקראת ועידת האקלים בגלזגו, יצאנו לבדוק: מה השתנה בשנים שחלפו מאז חתימת הסכם פריז ב-2015? והאם אנחנו בדרך הנכונה למיתון משבר האקלים?

עיני העולם כולו נשואות אל ועידת האקלים שנפתחה השבוע בגלזגו שבסקוטלנד, שבה יתכנסו ראשי ממשלה ונשיאים מכל רחבי תבל (כולל ראש הממשלה נפתלי בנט, שמחכך שם כתפיים עם נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן), במטרה להצהיר על התחייבויות שנועדו למתן את החרפתו של משבר האקלים. הוועידה מהווה המשך ישיר לוועידת האקלים שהתכנסה בפריז ב-2015 לאותה מטרה בדיוק. למרות העובדה שריכוז גזי החממה באטמוספירה המשיך לעלות ולשבור שיאים בכל שנה מאז, ושנראה ששכיחותם והשלכותיהם של אירועי מזג אוויר קיצוני הולכות ומתגברות, אפשר לטעון שהסכם פריז היה סוג של הצלחה – ותחושה של אופטימיות זהירה שוררת בקרב חלק מדורשי שלומו של כדור הארץ גם לקראת ועידת גלזגו. אז מה השתנה בסטטוס פליטות גזי החממה בעולם מפריז ועד היום? איפה עומדות ולאן שואפות המדינות המזהמות ביותר בעולם, שמשפיעות על החיים של כולנו? ומה עם ישראל?

מטרתו של הסכם פריז, שאומץ בסוף 2015 על ידי 196 מדינות, היא להגביל את עליית הטמפרטורות העולמית הממוצעת עקב משבר האקלים לפחות מ-2 מעלות צלזיוס (תוך שאיפה לא לחצות את סף ה-1.5 מעלות צלזיוס) בהשוואה למצב שהיה טרום העידן התעשייתי. כל עלייה בטמפרטורות, שנגמרת מעלייה בריכוז גזי החממה באטמוספרה, צפויה להחמיר ולהגביר את תדירותם של אירועי מזג אוויר קיצוני, כמו גלי חום, הצפות, בצורות ושריפות. במסגרת החתימה על ההסכם, שבו הופגן שיתוף פעולה בינלאומי יוצא דופן, כל מדינה התחייבה לעשות פעולות שונות במטרה להקטין את פליטות גזי החממה שלה, ולהעלות את הרף ולקבוע מטרות שאפתניות יותר כל חמש שנים – מה שמביא אותנו (לאחר דחייה בשל מגפת הקורונה) לכינוס בגלזגו כעת.

ההיקף הכולל של פליטות גזי החממה בעולם אמנם עולה מאז 2010 בקצב ממוצע של 1.4 אחוזים בשנה, והוא עמד ב-2019 לבדה על לא פחות מכ-59.1 מיליארד טון, אולם שינויים גדולים אחרים מעידים שהסכם פריז דווקא נחל הצלחה. ראשית, לפי ארגון האנרגיה הבינלאומי (IEA), ב-2020, כמעט 90 אחוז מהעלייה הכוללת בייצור החשמל בעולם הגיעה מאנרגיות מתחדשות. שנית, ענפים שממירים שימוש בדלקי מאובנים בהסתמכות על חשמל (שחלקו המיוצר מאנרגיות מתחדשות נמצא כל העת במגמת עלייה), כמו ענף התחבורה החשמלית, נמצאים במגמה של צמיחה. ולבסוף, הכלכלות הגדולות ביותר ברחבי העולם פרסמו רצף של התחייבויות להפחתת פליטות גזי חממה לקראת גלזגו, מה שמראה את הצלחתו של המודל של התקדמות הדרגתית בהצבת יעדים.

תחושה של אופטימיות

"ועידת גלזגו וההתחייבויות של המדינות לקראתה מהוות קפיצת מדרגה, ויש תחושה של אופטימיות גדולה מאוד", אומר ד"ר גיל פרואקטור, מנהל תחום אנרגיה ושינויי אקלים במשרד להגנת הסביבה. הוא מתייחס לכך שהאיחוד האירופי וארה"ב הציבו לקראת גלזגו יעד של נטו-אפס פליטות (כלומר, מצב שבו נפלטים רק מעט גזי חממה – והכמות שנפלטת נקלטת על ידי המערכות הטבעיות של כדור הארץ ועל ידי אמצעים לספיחת פחמן מהאטמוספירה) עד 2050, וסין ורוסיה הציבו יעד זהה עד 2060. "אנחנו מדברים על מצב שבו שתי הכלכלות המזהמות בעולם (ארה"ב וסין, י.ש.) נמצאות בנתיב לאפס פליטות –זה משנה סדרי עולם, משנה את תבנית ההשקעות בפיתוחים טכנולוגיים, את התפיסה של סיכונים כלכליים אצל גופים פיננסיים – למעשה, את כל הדברים שמניעים את הכלכלה העולמית".

סכנת המדינות המתפתחות?

על אף שכמעט כל המדינות המפותחות בעולם התחייבו ליעדי פליטות של נטו-אפס, האם ייתכן שהתיעוש המתגבר והעליה ברמת החיים אצל המדינות המתפתחות יביאו לעלייה בפליטות במקומות אחרים על הגלובוס – כך שבסופו של דבר, הכמות הגלובלית הכוללת של פליטות גזי חממה לא תשתנה משמעותית? הודו, למשל, עקפה ב-2018 את האיחוד האירופי והפכה לפולטת גזי החממה מספר 3 בעולם. יחד עם 24 מדינות מתפתחות נוספות, הודו הצהירה לקראת גלזגו שהיא לא תתחייב ליעדי נטו-אפס פליטות בעשורים הקרובים, בטענה שמדובר ביעד שמתאים למדינות המפותחות, שאחראיות כמעט באופן בלעדי לפליטת גזי החממה לאורך רוב ההיסטוריה המודרנית. כדי להתמודד עם טענות מהסוג הזה ולגייס את תמיכתן של המדינות המתפתחות, נציגים של בריטניה, גרמניה וקנדה צפויים להציג תוכנית מימון אקלים שבמסגרתה המדינות ה"עשירות" יעמידו בשנים 2025-2020 תקציב שנתי ממוצע של 100 מיליארד דולר לצורך הפחתת פליטות גזי החממה והתמודדות עם אירועי מזג האוויר הקיצוני באזורים הפגיעים-יותר של העולם, במדינות העניות והמתפתחות.

"יש כאן יחסים של תן וקח", מסביר פרואקטור. "יש לחץ על המדינות המפותחות להגדיל את המימון ולהעביר טכנולוגיות שיאפשרו לכלכלות מתפתחות לבצע קפיצת מדרגה – כלומר, לדלג על חלק מהטעויות והשלבים שאירופה ביצעה, ולעבור מפחם ישר לאנרגיות מתחדשות מבלי לעבור דרך גז. הצד השני של זה הוא שמדינות מתפתחות צריכות לקבוע יעדים שאפתניים יותר ולהגביר את הדיווח והבקרה שלהן בנושא".

משבר האקלים לא מחכה לאף אחד

ומה לגבי ישראל? בתחילה הכריזה ממשלת ישראל על יעדים צנועים יחסית לקראת ועידת גלזגו בהשוואה לאלו של מרבית המדינות המפותחות (שגררו עקב כך ביקורת מצד ארגוני סביבה), של הפחתה של 27 אחוז בפליטות גזי החממה עד 2030 ושל 85 אחוז עד 2050 (בהשוואה למצב ב-2015). עם זאת, לקראת פתיחת הוועידה נודע שישראל תתחייב בה לנטו-אפס פליטות עד 2050, בדומה לרוב המדינות המפותחות האחרות. "בהסכם פריז בעצם לא התחייבנו להקטנת פליטות כוללת, אלא הגדרנו יעדים במונחים של פליטות לנפש", אומר פרואקטור. "החלטת הממשלה 171 הפכה את המגמה, וקבעה יעדי הפחתת פליטות במונחים מוחלטים". לדבריו, קיימת בעיניו ובעיני המשרד להגנת הסביבה חשיבות רבה בחתירה ליעד של נטו-אפס פליטות. "משבר האקלים לא מחכה לאף אחד", הוא אומר.

לדאוג לעתיד שלנו ושל ילדינו

על אף האווירה האופטימית, גם אם כל המדינות יעמדו בהצלחה ביעדים שהן הציבו לעצמן לאחרונה, תחזית של ארגון המדענים הבינלאומי Climate Analytics צופה התחממות של לא פחות מ-2.4 מעלות צלזיוס עד סוף המאה (לפי כלל התחייבויות שהוכרזו עד מאי 2021) – כלומר, כישלון בעמידה ביעדי הסכם פריז. "אסור לנו להמתין", מסכם פרואקטור. "משבר האקלים הולך ומתעצם, ומוטלת עלינו החובה לדאוג לעתיד שלנו ושל הילדים שלנו".