יופי קטלני

איך למדתי להתפעל מדגי הזהרון, לחשוש מהתפשטותם בים על חשבון מינים אחרים ולבסוף גם קצת לרחם עליהם

הבוקר עולה באי הטרופי הקטנטן Tom Owens Caye לחופי הים הקאריבי של בליז במרכז אמריקה. הצטרפתי לקבוצת תיירים המתארחת באי שהתכוננה לצלילת הבוקר והקשבתי למדריכת הצלילה מתחילה בשגרה הקבועה של תדריך הבטיחות: עומק, מגבלת אוויר, נהלי הצלילה מהסירה וכו'. בתור צולל ותיק שמעתי תדריך דומה לזה כבר מאות פעמים, אך הפעם חיכתה לי הפתעה. המדריכה הציגה שורה של חניתות צייד ושק פלסטיק לאיסוף דגים ואמרה לנו שבנוסף להנאה מדגי השונית ואלמוגים אנו מגויסים למשימה נוספת: ציד דגי זהרון. הצוללים האחרים כבר היו מתורגלים בציד והתרגשו לקראתו. מתברר שציד הזהרונים הוא חלק רגיל משגרת הצלילה כאן.

מי שמכיר את דג הזהרון מהשונית של אילת ודאי מתפלא על האפשרות שדג המרהיב הזה יהפוך למטרת צייד לגיטימית. הצוללים בים סוף ובאוקיינוס ההודי למדו להתרשם ולהעריך את הטורפים היפהפיים של השונית, שמקושטים בנוצות צבעוניות ומגלים לרוב אדישות מופגנת לצולל המתקרב. עשרה מינים ביולוגים שייכים לסוג זהרון וכולם מאופיינים בצבעי אזהרה של כתום, שחור ולבן, שמתריעים מפני קוצים נושאי ארס בקוצי סנפיריהם. תפוצתו המקורית מוגבלת לאוקיינוסים ההודי והשקט והוא אחד מטורפי השונית האופייניים לאזורים רבים בעולם.

בית גידול חדש

מראהו המושך של הזהרון ומזגו הנוח הפכו אותו לאטרקטיבי למגדלי דגי הנוי וכיום ניתן למצוא בתי עסק רבים שמתמחים בגידול ובמכירת דגי זהרון. כמרבית דגי הים שמשווקים לנוי, הזהרונים נתפסים בשוניות טבעיות ומשווקים בכל העולם. מחיר דג עומד על כמה עשרות דולרים. מגדלים מדווחים על שביעות רצון ממראהו המרשים, אך מזהירים שמשום שמדובר בטורף יש להיזהר מאכלוסו בנוכחות דגים קטנים. הזהרון הגיע לים הקאריבי בשנות ה-80 של המאה הקודמת (אחרי שמגדלי דגים אמריקאים השליכו אותו ככל הנראה לאוקיינוס) ובראשית שנות ה-2000 כבר התבססו זהרונים מהמינים Pterois volitans ו-Pterois miles בים הקאריבי ותצפיות של פרטים בודדים נראו צפונה עד לחופי ניו-יורק בארצות הברית.

הדייר החדש התקבל בחשש גדול בקרב ביולוגים ימיים וארגוני סביבה. עובדת היותו טורף וקצב ההתרבות המהיר שהפגין בבית הגידול החדש, עוררו חשש שאוכלוסיות של מינים מקומיים צפויות להיפגע. במחקר שנערך באיי הבהאמה ושפורסם ב-2012 מתוארת השפעה דרמטית של דגי הזהרון על אוכלוסיות מקומיות. במהלך שש שנים הגיעה אוכלוסיית דגי הזהרון מגודל כמעט אפסי עד לנוכחות של כ-40 אחוז מכלל הביומסה של הטורפים במערכת.

בשנתיים האחרונות למחקר תועדה דעיכה של 65 אחוז בממוצע בקרב אוכלוסיות דגי שונית קטנים. בבדיקת תכני הקיבה של הזהרונים נמצאו 42 מינים מקומיים, עובדה שמעידה על חוסר בררנות של הזהרון לטרפו. במחקר נוסף השווה חוקר מאוניברסיטת אורגון את יכולות הטריפה של הזהרונים המהגרים עם אלו של דגי דקר מקומיים ומצא שהזהרון טורף מוצלח יותר והביא לירידה חדה בכמות הדגים ובעושר המינים בשוניות שבהן שהה.

עונת הציד

האם וכיצד ניתן להתמודד עם הטורף החדש? אחד הפתרונות שזכה לפופולאריות גדולה בכל רחבי הים הקאריבי כולל בארצות הברית הוא הקמפיין הציבורי לצייד חובבני של דגי הזהרון. בפלורידה הוגדר הזהרון כמותר לצייד ללא רישיון מיוחד ומועדוני צלילה רבים מציעים צייד זהרונים כאטרקציה מרכזית במהלך חופשת הצלילה. מנגד, נשמעים קולות של ארגוני זכויות בעלי חיים שמציעים להפסיק את מה שמכונה על ידם "ספורט דמים" ולהכיר בזהרון כחלק מהמערכת האקולוגית החדשה (אם כי נראה כי קולם של אלו נבלע בתוך ההתגייסות הגדולה לציד).

ומה ניתן לעשות עם השלל? ארגון הענק מינהל האוקיינוסים והאטמוספרה הלאומי (NOAA) –  נאס"א של הים, בלשון העם – יצא ביוזמה תחת הכותרת "אכול דג זהרון". מטרת הקמפיין היתה לשווק את הזהרון כדג מאכל ובמסגרתו נערכו אירועים תקשורתיים בהשתתפות שפים מפורסמים ונוסו דרכים חדשות לעודד את הצרכן האמריקאי לצרוך את בשרו של הדג.

האם יוזמות מסוג זה באמת עשויות לעזור להתמודד עם הפולש המזיק? במחקר שנערך באיים בונייר וקורסאו נמצא שבאתרים בהם ניצודו הזהרונים נרשמה ירידה של עד 75 אחוז בגודל אוכלוסייתם. עם זאת, הכותבים מציינים שאם דגים צעירים ימשיכו להגיע מאזורים בלתי נגישים לדייג (כמו שוניות עמוקות ורחוקות) זה ימנע מיגור מלא, אפילו ברמה המקומית, של הזהרונים (יש לזכור כי נקבת זהרון יכולה להטיל מיליוני ביצים בשנה, שייסחפו לכל עבר עם זרמי הים). במקביל למחקר זה, חוקרים מאוניברסיטת פלורידה הריצו מודל ממוחשב שמעריך את השפעתו האפשרית של הציד על אוכלוסיות הזהרונים, מסקנתם היתה שלא סביר שניתן יהיה למגר לחלוטין את דגי הזהרון. בנוסף ציינו הכותבים שפגיעה משמעותית באוכלוסיית הזהרון תדרוש מאמץ עקבי ארוך שנים. לכן, נראה שדגי הזהרון יהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף של הים הקאריבי.

ההגירה לישראל

בזווית המקומית, הגירה של מינים פולשים היא תופעה שהשפיעה רבות על חברת הדגים בים התיכון. מקורם של מרבית המינים מהים האדום והגירתם דרך תעלת סואץ בתופעה המכונה הגירה לספסית, על שם בונה תעלת סואץ. חלק מהמינים שפלשו מהווים תחרות למינים מקומיים ושינו את מבנה המערכת האקולוגית. ד"ר יונתן בלמקר מאוניברסיטת תל אביב חוקר את תופעת ההגירה הלספסית ועוקב אחר המינים החדשים הנכנסים למערכת. להערכתו, ביעור מינים שכבר ביססו אוכלוסיות בביתם החדש הוא קשה עד בלתי אפשרי. בלמקר מציין שניסיונות למציאת אויבים טבעיים יוכלו לסייע במידת מה לשמירה על גודל אוכלוסיות נמוך, אך לא ברור אם מדובר בפתרון ישים. בנוסף, הוא מעלה חשש שהפופולריות הגדלה של גידול דגי ים טרופיים דווקא בתקופה של התחממות מי הים עשויה להוסיף לפוטנציאל המינים העלולים להתבסס בים התיכון.

דם במים

בחזרה לאי בבליז. לאחר הפלגה קצרה ירדנו למים וצללנו אל שונית אלמוגים רדודה, צבעונית ועשירה פחות מהמוכר בים האדום. לא חלף זמן רב ונתקלנו בדגי הזהרון, אדישים ויפים כהרגלם. חברי הקבוצה החלו בציד בהתלהבות. רוב חציהם החטיאו את המטרה והותירו אחריהם זהרון פצוע ומעט אלמוגים שבורים. כאשר צלח הציד, העביר הצולל את הזהרון המשופד לשק מיוחד שנישא על ידי מדריכת הצלילה והמשיך לתור אחר הדג הבא. נראה היה שהציד הפך במהרה למטרת הצלילה המרכזית ועד מהרה התמלא השק בכמה עשרות זהרונים. רק כאשר התקרבו אלינו כרישי שונית רבים, שריח הדם עלה באפם, עלתה חבורת הצוללים-ציידים אל הסירה.

דג זהרון. לא סביר שניתן יהיה למגר אותם לחלוטין. תצלום: FWC Fish and Wildlife Research Institute.flickr

באותו ערב לא ישבתי לאכול עם שאר החבורה. קשה היה לי ליישב את הניגודים הבולטים בין מעמדו המלכותי של הזהרון בים סוף לגורלו בים הקאריבי. ברור לי שהזהרון הוא מין פולש בסביבה זו, אך בתמונה הרחבה יותר, לא יכולתי שלא לחשוב שהמין הפולש והמסוכן יותר בכל הסיפור הזה הוא האדם עצמו, שמבקש לשלוט ולעצב את הסביבה שהוא עצמו תרם לשינוי הדרמטי שלה מלכתחילה.